wish you were here
הודעה שניה, שמספרת על שמיעת אלבום לא פחות מדהים מהצד האפל של הירח, והפעם, האלבום האהוב עלי בכל הזמנים. מומלץ לקרוא לפני זה את ההודעה הקודמת שלי, על הצד האפל של הירח, ולשמוע את האלבום תו"כ, ורק אז לקרוא את ההודעה הזאת. שם את האוזניות, נשכב במיטה, ושומע. מתחיל באורגן קצת כבד, אבל עם נגיעות. נגיעות נגיעות נגיעות. כאילו הוא מנסה להביא אותך לשיא שלך. איך רייט עושה את זה? פשוט מוציא את הרגש. עולה ויורד, מעלה סולם ומשגע אותך, הרי סיד יהיה בסדר, הסמים לא עושים כלום. בנתיים. ואז כאילו נכנסת לראש של סיד- גיטרה. פתאום, ככה סתם. נגיעות בודדות. כמו סיד, בודד. נגיעות מדהימות. בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה. רייט מעלה את הטון, ודייוויד משתף פעולה. הצליל הולך ונהיה חד, אבל תמיד יורד שוב. סיד בסדר גמור, אבל רק למראית העין. בפנים הוא בודד, כמו הגיטרה פה. אין לו אף נגן בס או תופים שישתף פעולה, רק רקע מאחוריו של אורגן. ושוב, הגיטרה עולה לטון המירבי, ומשתתקת. מישהו? הלו? אל תשאירו אותי לבד כאן..! אז לא השאירו אותך לבד. 4 אקורדים בודדים, בלי קשר לכלום, גם. ואז, לאט לאט, מתגברים, התופים. והכל נכנס בבת אחת, התופים, הבס, האורגן, הגיטרה. משהו לא בסדר. ואז, יוצאים למסע בעקבות הגיטרה של גילמור, מסע שקט, בליווי שאר הלהקה. מסתלסל, משתולל, הגיטרה מתחילה לצעוק. והאורגן בא להרגיע, ברוגע, בשקט. הכל בסדר, אל תדאג, הבאנו לך מחליף, אבל תכתוב מהבית, זה יספיק לך. ואתה רוצה להתנגד, אבל המוזיקה חלשה, אין לאן לזוז, אבל הטון ממשיך לעלות, ושקט. ואתה צועק, כי לא מקשיבים. אני צריך עזרה!! אבל אף אחד לא שומע, והסלסולים של הגיטרה אומרםי לך את זה. ואולי בכל זאת, תזכרו שהייתי פה? היי, סיד, זוכר שהיית צעיר, וזרחת? למה כבר לא היום, איפה אתה? מה זה המבט שלך? אתה אגדה, אתה גיבור, אבל בד בבד- אתה סתם מטרה, סתם עוד אחד, זר. כי גילית את הסוד מוקדם מידי, והגעת בסופו של דבר לצד האפל של הירח, והצללים שם לא עוזבים אותך. בוא כבר, אסיר שכמותך. והסקסופון נכנס, כאילו כדי להבהיר שכבר מאוחר מידי. החומה כבר נבנתה, ואני נישא על כנפי הסקסופון, מטפס, מטפס, מטפס, לאן? לשומקום, ואז אתה נופל... נופל למטה, לשום מקום, והמוזיקה לאט לאט נחלשת, וכל מה שנותר הוא טרטור, טרטור של מה ששיגע אותך- המכונה. ואין מה להתנגד, המכונות מסיעות אותך, אתה כבול לשרשרת התעשייה, ללחץ החברתי. צלילי גיטרה קלאסית, שבאים כאילו כדי לנחם אותך, אבל לא קשורים פשוט, עוזרים לך רק כדי לצאת ידי חובה. ברוך הבא, ברוך הבא למכונה. ואנחנו כבר יודעים איפה היית, ומה עשית, ומה יהיה סופך. ולא, זה לא אשמת אף אחד, אולי טיפה אשמתך. ברוך הבא, לעולם האמיתי, פה כבר אין לא שמש ולא ירח, ולא שיגעון ולא כלום. הכל מכונה. שוב, שיתוף פעולה בין האקוסטית של גילמור לאורגן המתכתי של רייט, צלילים מצמררים. ויאוש, יאוש גובר. האפקטים שולטים בשיר הזה, אחד השירים הקשים ביותר של פינק פלויד. אתה רק רוצה להעביר אותו, אבל משהו בו תופס אותך. אפילו את החלומות שלך תפסנו, אתה לא הראשון אצלנו, מבטיחים. רצית להיות כוכב, עם גיטרה מתקדמת, לנסוע ביגואר. לא בבית ספרנו. ברוך הבא למכונה. ושוב, האורגן חוזר בצלילים חדים, חותכים, אמיתיים. משסע אותך לגזרים, בלי רחמים, כמו כולם. ברוך הבא, זה העולם האמיתי. אבל אז הכל מספיק, המכונה נכבתה, כאילו פתאום הדמות שמולך החליפה פנים. ואז, הזלזול. תופים טובים מידי מכדי להיות אמיתיים, צלילים בתזמון מושלם, הכל כדי להראות שבאמת אין למה לצפות ממך. בוא, שוב, קח לך סיגר, יש לנו על מה לדבר איתך, רואה את אלה בחוץ? הם הקהל שלך, הם החבר'ה שלך. רק, אגב, אתה פינק מה? רוי הארפר מביא אותה בשיחוק, גילמור ורייט נכנסים ברגעים הכי מדויקים שאפשר, ווטרס ומייסון עושים יותר רעש מבד"כ, רק כדי לעצבן אותך, לא? כן, ככה נצליח! בדיוק! אתה תייצר, אנחנו נמכור, וזהו. זאת ההתחלה, כן, וזה תהיה מפלצת תקליטים והופעות- רק תעשה מה שמבקשים ממך ותסתום ת'פה... וסולו גיטרה, מהטובים ששמעתי, ובליווי האורגן של רייט, שנשמע מפחיד מתמיד, זה הכל, אתה תנגן, אנחנו נשווק, עד ש... בבום אחד, המוזיקה יורדת בכמה אלפי טונים, ופתאום אתה שומע את הרדיו שלא נותן לך בכלל להשלים את הסולו, וכבר עובר לשיר הבא. איזה תוכנית מפגרת ברדיו, זה כל מה שנשאר. סוגרים את הרדיו, עוברים לסתם גיטרה קלאסית, זה כל מה שנשאר אחרי החוזים והחתימות והמעריצים והכל. זה מה שרצית לעשות, רק לנגן, דבר שפוט ויפה, בלי לדייק, בלי להיות מושפע. סולו גיטרה מהפשוטים שיש, סתם, מעין יציאה לחופשי. ואתה חוש/ב שבאמת תצליח להבדיל, בין שמיים כחולים לכאב? בין חיוך אמיתי למזויף? והאם הפכו אותך לאחד מהם? האם אתה מצליח לזהות אותם, את אלה שרוצים להפוך את האומנות לעוד מצרך? מעין "סולו" גיטרה שמעורב עם הקולות של דיוויד, סתם ככה, בלי קשר לכלום, רק לנגן. הלוואי שהיית פה, הלוואי, כדי לעזור לי, כי אתה כמוני, טועה ומנסה, ולא מוצא כלום. הלוואי שהיית פה, סיד. ואז, קצת רוח, כדי להתרענן. נגיעות בס, נגיעות קצת של גיטרה. האורגן נכנס. והבס, בבת אחת. ואח"כ, גם התופים. איפה אתה סיד?? האורגן מתפרץ, כמו ביום רוח קר, בלי התראה. צועק באפלה, מחפש, מגשש. למה הלכת לנו, סיד? אני צריך אותך! מה נעשה בלעדיך? ואז הגיטרה, במשיכה אחת גדולה, נכנסת, ומרסקת הכל, לוקחת אותך את הגבול, חוצה איתך את השמיים, מחפשת את סיד בארט, את היוצר המקורי. עולים, עולים, עולים. ואז בסוף, מוצאים את ההתחלה. סיד על הצד האפל של הירח, משוגע. זה הכל. איפה אתה אבל באמת? איפה החבר, איפה סיד האמיתי? האם הוא אבד? האם גם אני יאבד? בוא, סיד, אל תאבד לנצח, בוא ותזרח!! אבל לא, בסוף לא נשאר כלום. מעין מוזיקת ג'אז, שכאילו באה לנחם, אבל היא לא מובילה לכלום, סתם מושכת זמן. ועם זאת, מוזיקה פשוט איכותית. אבל גם היא, לאט לאט נודמת ושותקת. ונשארנו כמו בהתחלה, שרייט נוגע בך בנגיעות אורגן בודדות, ובסוף, גם זה אובד. ונשארת בודד לגמרי.
הודעה שניה, שמספרת על שמיעת אלבום לא פחות מדהים מהצד האפל של הירח, והפעם, האלבום האהוב עלי בכל הזמנים. מומלץ לקרוא לפני זה את ההודעה הקודמת שלי, על הצד האפל של הירח, ולשמוע את האלבום תו"כ, ורק אז לקרוא את ההודעה הזאת. שם את האוזניות, נשכב במיטה, ושומע. מתחיל באורגן קצת כבד, אבל עם נגיעות. נגיעות נגיעות נגיעות. כאילו הוא מנסה להביא אותך לשיא שלך. איך רייט עושה את זה? פשוט מוציא את הרגש. עולה ויורד, מעלה סולם ומשגע אותך, הרי סיד יהיה בסדר, הסמים לא עושים כלום. בנתיים. ואז כאילו נכנסת לראש של סיד- גיטרה. פתאום, ככה סתם. נגיעות בודדות. כמו סיד, בודד. נגיעות מדהימות. בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה. רייט מעלה את הטון, ודייוויד משתף פעולה. הצליל הולך ונהיה חד, אבל תמיד יורד שוב. סיד בסדר גמור, אבל רק למראית העין. בפנים הוא בודד, כמו הגיטרה פה. אין לו אף נגן בס או תופים שישתף פעולה, רק רקע מאחוריו של אורגן. ושוב, הגיטרה עולה לטון המירבי, ומשתתקת. מישהו? הלו? אל תשאירו אותי לבד כאן..! אז לא השאירו אותך לבד. 4 אקורדים בודדים, בלי קשר לכלום, גם. ואז, לאט לאט, מתגברים, התופים. והכל נכנס בבת אחת, התופים, הבס, האורגן, הגיטרה. משהו לא בסדר. ואז, יוצאים למסע בעקבות הגיטרה של גילמור, מסע שקט, בליווי שאר הלהקה. מסתלסל, משתולל, הגיטרה מתחילה לצעוק. והאורגן בא להרגיע, ברוגע, בשקט. הכל בסדר, אל תדאג, הבאנו לך מחליף, אבל תכתוב מהבית, זה יספיק לך. ואתה רוצה להתנגד, אבל המוזיקה חלשה, אין לאן לזוז, אבל הטון ממשיך לעלות, ושקט. ואתה צועק, כי לא מקשיבים. אני צריך עזרה!! אבל אף אחד לא שומע, והסלסולים של הגיטרה אומרםי לך את זה. ואולי בכל זאת, תזכרו שהייתי פה? היי, סיד, זוכר שהיית צעיר, וזרחת? למה כבר לא היום, איפה אתה? מה זה המבט שלך? אתה אגדה, אתה גיבור, אבל בד בבד- אתה סתם מטרה, סתם עוד אחד, זר. כי גילית את הסוד מוקדם מידי, והגעת בסופו של דבר לצד האפל של הירח, והצללים שם לא עוזבים אותך. בוא כבר, אסיר שכמותך. והסקסופון נכנס, כאילו כדי להבהיר שכבר מאוחר מידי. החומה כבר נבנתה, ואני נישא על כנפי הסקסופון, מטפס, מטפס, מטפס, לאן? לשומקום, ואז אתה נופל... נופל למטה, לשום מקום, והמוזיקה לאט לאט נחלשת, וכל מה שנותר הוא טרטור, טרטור של מה ששיגע אותך- המכונה. ואין מה להתנגד, המכונות מסיעות אותך, אתה כבול לשרשרת התעשייה, ללחץ החברתי. צלילי גיטרה קלאסית, שבאים כאילו כדי לנחם אותך, אבל לא קשורים פשוט, עוזרים לך רק כדי לצאת ידי חובה. ברוך הבא, ברוך הבא למכונה. ואנחנו כבר יודעים איפה היית, ומה עשית, ומה יהיה סופך. ולא, זה לא אשמת אף אחד, אולי טיפה אשמתך. ברוך הבא, לעולם האמיתי, פה כבר אין לא שמש ולא ירח, ולא שיגעון ולא כלום. הכל מכונה. שוב, שיתוף פעולה בין האקוסטית של גילמור לאורגן המתכתי של רייט, צלילים מצמררים. ויאוש, יאוש גובר. האפקטים שולטים בשיר הזה, אחד השירים הקשים ביותר של פינק פלויד. אתה רק רוצה להעביר אותו, אבל משהו בו תופס אותך. אפילו את החלומות שלך תפסנו, אתה לא הראשון אצלנו, מבטיחים. רצית להיות כוכב, עם גיטרה מתקדמת, לנסוע ביגואר. לא בבית ספרנו. ברוך הבא למכונה. ושוב, האורגן חוזר בצלילים חדים, חותכים, אמיתיים. משסע אותך לגזרים, בלי רחמים, כמו כולם. ברוך הבא, זה העולם האמיתי. אבל אז הכל מספיק, המכונה נכבתה, כאילו פתאום הדמות שמולך החליפה פנים. ואז, הזלזול. תופים טובים מידי מכדי להיות אמיתיים, צלילים בתזמון מושלם, הכל כדי להראות שבאמת אין למה לצפות ממך. בוא, שוב, קח לך סיגר, יש לנו על מה לדבר איתך, רואה את אלה בחוץ? הם הקהל שלך, הם החבר'ה שלך. רק, אגב, אתה פינק מה? רוי הארפר מביא אותה בשיחוק, גילמור ורייט נכנסים ברגעים הכי מדויקים שאפשר, ווטרס ומייסון עושים יותר רעש מבד"כ, רק כדי לעצבן אותך, לא? כן, ככה נצליח! בדיוק! אתה תייצר, אנחנו נמכור, וזהו. זאת ההתחלה, כן, וזה תהיה מפלצת תקליטים והופעות- רק תעשה מה שמבקשים ממך ותסתום ת'פה... וסולו גיטרה, מהטובים ששמעתי, ובליווי האורגן של רייט, שנשמע מפחיד מתמיד, זה הכל, אתה תנגן, אנחנו נשווק, עד ש... בבום אחד, המוזיקה יורדת בכמה אלפי טונים, ופתאום אתה שומע את הרדיו שלא נותן לך בכלל להשלים את הסולו, וכבר עובר לשיר הבא. איזה תוכנית מפגרת ברדיו, זה כל מה שנשאר. סוגרים את הרדיו, עוברים לסתם גיטרה קלאסית, זה כל מה שנשאר אחרי החוזים והחתימות והמעריצים והכל. זה מה שרצית לעשות, רק לנגן, דבר שפוט ויפה, בלי לדייק, בלי להיות מושפע. סולו גיטרה מהפשוטים שיש, סתם, מעין יציאה לחופשי. ואתה חוש/ב שבאמת תצליח להבדיל, בין שמיים כחולים לכאב? בין חיוך אמיתי למזויף? והאם הפכו אותך לאחד מהם? האם אתה מצליח לזהות אותם, את אלה שרוצים להפוך את האומנות לעוד מצרך? מעין "סולו" גיטרה שמעורב עם הקולות של דיוויד, סתם ככה, בלי קשר לכלום, רק לנגן. הלוואי שהיית פה, הלוואי, כדי לעזור לי, כי אתה כמוני, טועה ומנסה, ולא מוצא כלום. הלוואי שהיית פה, סיד. ואז, קצת רוח, כדי להתרענן. נגיעות בס, נגיעות קצת של גיטרה. האורגן נכנס. והבס, בבת אחת. ואח"כ, גם התופים. איפה אתה סיד?? האורגן מתפרץ, כמו ביום רוח קר, בלי התראה. צועק באפלה, מחפש, מגשש. למה הלכת לנו, סיד? אני צריך אותך! מה נעשה בלעדיך? ואז הגיטרה, במשיכה אחת גדולה, נכנסת, ומרסקת הכל, לוקחת אותך את הגבול, חוצה איתך את השמיים, מחפשת את סיד בארט, את היוצר המקורי. עולים, עולים, עולים. ואז בסוף, מוצאים את ההתחלה. סיד על הצד האפל של הירח, משוגע. זה הכל. איפה אתה אבל באמת? איפה החבר, איפה סיד האמיתי? האם הוא אבד? האם גם אני יאבד? בוא, סיד, אל תאבד לנצח, בוא ותזרח!! אבל לא, בסוף לא נשאר כלום. מעין מוזיקת ג'אז, שכאילו באה לנחם, אבל היא לא מובילה לכלום, סתם מושכת זמן. ועם זאת, מוזיקה פשוט איכותית. אבל גם היא, לאט לאט נודמת ושותקת. ונשארנו כמו בהתחלה, שרייט נוגע בך בנגיעות אורגן בודדות, ובסוף, גם זה אובד. ונשארת בודד לגמרי.