Woodie Guthrie - ביוגרפיה

[Chocoholic]

Woodie Guthrie - ביוגרפיה

המאמר פורסם על ידי במקור בקומונת בוב דילן ויותר מאוחר גם בפורום אגדות רוק. מי אתה, Woodie Guthrie ? טרובדור הוא מונח שמתאים אולי לימי הביניים אבל זה פחות או יותר מה ש Woodrow Wilson Guthrie היה, לפחות במרבית ימיו כזמר ומשורר. עבור רוב האנשים שפגש, וודי היה ונראה כמו נווד, שמעולם לא עבד בצורה סדירה בעבודה כלשהי אבל תמיד שימח את לב האנשים שהיה בקרבם. למעשה, וודי היה בין היחידים שהצליחו לתעד כמה מהאירועים הגדולים של המאה ה 20 בארה"ב בדרך לא מרוחקת ונטולת תהילה, יותר פשוטה ואינטימית, ששיקפה את מחשבותיו של האדם הקטן ואת האירועים כפי שנראו ע"י אותם אנשים שהיו שם ועיצבו בידיהם את ההיסטוריה ואת העתיד. הוא נושא את התואר הבלתי מעורער של גדול משוררי הפולק של החצי הראשון של המאה העשרים; השפעתו הייתה מכרעת על התפרצות הפולק אל התודעה האמריקנית ושאר העולם בשנות השישים, למרות שבזמן זה היו אלה ממשיכי דרכו הרבים שביצעו את העבודה, ביניהם נמנים Bob Dylan, Donovan, Peter, Paul & Mary, The Band, The Byrds וגם Bruce Springsteen.

 

[Chocoholic]

חלק ב'

וודי נולד ב 14.7.1912 ב Okemah שבמדינת Oklahoma, עיירה טיפוסית מוקפת שדות וחוות שמונה כיום כ 3,000 תושבים שמתפרנסים, היום כבעבר, בעיקר מגידולים, בקר ונפט. הוא נקרא ע"ש הנשיא שנבחר באותה שנה – Woodrow Wilson. כיוון שאביו ואימו גם שרו (כתחביב) ורוב הזמן הייתה מוסיקה בבית, וודי גם התחיל לשיר בגיל צעיר. רוב השירים היו מה שעתיד להיקרא “Folk”, בד"כ סיפורי עם, שהתבססו על סיפורים אמיתיים או דמיוניים שהביאו עימם המהגרים הראשונים מאירלנד; חלק מהשירים היו תערובת של שירי עבדים שחורים, שהכילו גם בלוז, וגם שירים של אינדיאנים, שהיו שם לפני כולם וחיו במספר לא קטן של שבטים כמו ה Seminole , ה Sioux ו ה Cherokee. הפולק בזמנים אלה עבר מפה לאוזן, ורק בשנות העשרים החלו אמנים ספורים להקליט שירים עממיים וגם מקוריים, ביניהם Jimmy Rodgers ו The Carter Family. אביו היה ספסר קרקעות והמצב הכלכלי במשפחה היה בד"כ סביר אך הדרדר בהדרגה לאחר הפסדים רבים ומספר אסונות שפקדו את רכושם ואף את המשפחה עצמה; כמה בתים שהיו בבעלות המשפחה עלו באש, אביו נפצע באחד הנסיונות לכבות את השריפה והוא אולץ להפסיק לעבוד לתקופה ארוכה ואחותו אף איבדה את חייה בשריפה נוספת.אימו לקתה במחלה שפגעה במערכת העצבים ונאלצה לבלות משלב מסוים את שארית חייה במוסד. אביו עזב לטקסס במסגרת חיפושי נפט ווודי נשאר עם אחיו אך לאחר זמן לא רב עזב גם הוא, ובמשך כשנה עבד בכל מה שיכל, החל מצחצוח נעליים ועד קטיפת יבולים. ב 1926 חזר פעם אחת ואחרונה לביתו ב Okemah; בזמן הזה דודו קנה לו גיטרה וגם לימד אותו לנגן.

 

[Chocoholic]

חלק ג'

וודי חזר להסתובב ברחבי הארץ הענקית בחיפוש אחר עבודות ובמהלך תקופה זו סיגנון כתיבתו החל להתגבש; תחילה וודי כתב על דברים שראה וחווה, אנשים קשיי יום פועלים למחייתם, פושעים ופורעי חוק וגם אנשים עשירים, בעלי האדמות והסמכות. בהדרגה וודי שילב גם נושאים של מחאה חברתית וצדק, וכמו שניסח זאת בספר שכתב, נושאים כמו "דברים שגויים שחשבתי שכך יש לתקנם". במהלך שנות השלושים חווה על בשרו, יחד עם מיליוני אנשים אחרים, את המיתון הכלכלי; בכל מקום שאליו הגיע, מפרץ מקסיקו או אגם מישיגן, חלק וודי את שיריו עם האנשים איתם חי ועבד. בתחילת שנות השלושים התיישב בטקסס והקים משפחה, וגם חבר ל Matt Jennings (אחיה של אשתו Mary) ו Cluster Baker כדי להקים את ההרכב הראשון שלו The Corn Cob Trio. לוודי לא היה קל לפרנס את אישתו, בנו ושתי בנותיו והחיים בשנות השפל הגדול היו קשים; הבצורת שהחלה ב 1931 ונמשכה 8 שנים חיסלה אלפי חוות ואילצה מיליונים לנדוד, בעיקר מערבה. על כל זה נוספה מכה נוספת - סופות חול ואבק אדירות שנבעו בעיקר מעיבוד יתר של האדמות, כיסו מיליוני דונם של עיירות ואדמות חקלאיות בחול והשפיעו ישירות על 5 מדינות בדרום מרכז ארה"ב; הגדולה שבסופות אלה התרחשה ב"יום ראשון השחור", ב 14.5.35, סופה שהתפתחה באיזור הנ"ל (שזכה לכינוי “Dust Bowl”) התפשטה הרבה מעבר למה שניתן לצפות והשפיעה על לא פחות מ 27 מדינות, כמעט חצי מהארץ. החיים באיזור זה הפכו לבלתי אפשריים וגרמו לנדידה גדולה של אנשים מערבה, בעיקר לקליפורניה. גם וודי עזב לכיוון קליפורניה והשתמש בכל אמצעי שרק יכל – טרמפים, רכבות משא, ואף ברגל. התושבים בקליפורניה לא התייחסו יפה ל"מהגרים" וגרמו להם להרגיש לא רצויים, אף על פי שבטווח הארוך הם תרמו רבות לפיתוחה של אחת המדינות היותר עשירות בארה"ב; באירוע מסויים ב 1936, שלח מפקד משטרת לוס אנג'לס עשרות שוטרים לגבול עם מדינת אריזונה, כדי למנוע כניסה של אנשים. השנאה שבה נתקל וודי השתקפה בשיריו מהתקופה, כמו 'I ain't got no home' , 'talking dust bowl blues' ו 'Hard travelin'

 

[Chocoholic]

חלק ד'

ב 1937 הגיע לקליפורניה אך גם שם הוא המשיך להסתובב לאורך החוף המערבי. וודי המשיך להופיע איפה שרק יכל, הפעם עם שותפה חדשה בשם Maxine Crissman שהשתמשה בכינוי “Lefty Lou”. בתקופה זו וודי פגש אנשים רבים ויצר קשרים; אחד האנשים שראה את וודי מופיע, J. Franke Burke, היה מעורב בפוליטיקה של קליפורניה והיה הבעלים של תחנת הרדיו KFVD; לוודי שיחק המזל הפעם, והוא ושותפתו זכו ל 15 דקות של תוכנית יומית שבה הציגו את שיריהם. זמן התוכנית התארך עם הזמן ובפעם הראשונה וודי נחשף לקהל רחב. בשלב זה חלק משיריו לבשו אופי פוליטי-מחאתי מובהק, מה שהביא לאהדה רבה בקרב מאזינים רבים. הוא אף חצה את הגבול ל Tijuana במכסיקו והתארח מספר פעמים בתחנת הרדיו המקומית XELO. הפופולריות של וודי גדלה והוא הפך לדמות כמעט נערצת בקרב אירגוני פועלים; אחד העיתונים המקומיים, שכוון אל מעמד הפועלים, הקצה לוודי טור שנקרא “Woody Says” בו דיבר וודי כנגד חברות הבנייה והמחצבים הגדולות, שניצלו את האנשים. וודי הגיע לחוגים גבוהים יותר מארגוני פועלים ונפגש עם כמה שחקני קולנוע, אחד מהם היה Will Geer, שהתלווה אליו בהופעות בכל רחבי קליפורניה מול מחנות עובדים ופליטים. לאחר כשנתיים בחוף המערבי וודי לא הסתפק בהצלחה המקומית ממנה נהנה והחליט ללכת על הקופה הגדולה, בעיר ניו יורק. למעשה, היה זה וויל ששכנע תחילה את וודי לבוא לעיר הגדולה, לאחר שזה קיבל הצעת עבודה שם. וודי התקבל בניו יורק בחום ונהיה חלק מקבוצה לא קטנה של אנשים, שכמוהו, שרו פולק והביעו את מחאתם כנגד תאגידים, נגד פאשיזם ובעד חיזוק ארגוני הפועלים והמפלגה הקומוניסטית... בין האנשים ששרו והופיעו עם וודי היו כאלה שהפכו ל"כוכבים" ומובילי הפולק, חלקם אחרי מותם וחלקם עוד בחייהם: Pete Seeger,Cisco Huston, Sis Cunningham ו Leadbelly היו רק חלק. בין השירים הידועים יותר שכתב בתקופה זו, נמנה “Union Maid”: There once was a union maid, she never was afraid Of goons and ginks and company finks and the deputy sheriffs who made the raid She went to the union hall when a meeting it was called, And when the Legion boys come 'round She always stood her ground. Oh, you can't scare me, I'm sticking to the union, I'm sticking to the union, I'm sticking to the union. Oh, you can't scare me, I'm sticking to the union, I'm sticking to the union 'til the day I die.”

 

[Chocoholic]

חלק ה'

פולקלוריסט בשם Alan Lomax הביא את וודי גם לתחנות הרדיו של ניו יורק ו ב 1940, בספריית הקונגרס בעיר הבירה וושינגטון, לומקס הקליט שיחה בת כמה שעות עם וודי, שבמהלכה שר הרבה משיריו. הקלטות אלה הם בין התיעודים הכי מקיפים של וודי שקיימים. באותה שנה לומקס "סידר" לוודי סשנים באולפני חברת VICTOR ששייכת ל RCA, במהלכם הקליט 13 משיריו, סידרה שנקראה “Dust Bowl Ballads” , שיצאה כסינגלים במהלך השנה; זו הייתה הפעם הראשונה שוודי הקליט למטרה מסחרית. באותה תקופה וודי כתב את אחד משיריו הידועים ביותר, שזוכה עד היום לביצועים ע"י זמרים אחרים – “This land is your land”. וודי כתב את השיר הזה כתגובה לשיר בשם “God bless America” של Irving Berlin, שבו תוארה הארץ כחזקה ועשירה, אך וודי, שזכה לראות ולחוות גם את הצד העני והמקופח של אמריקה, החליט לכתוב שיר דומה עם מילים פחות זוהרות, שיותר תואמות את המציאות. שמו המקורי של השיר היה“God bless America for me”, זו השורה המופיעה תמיד בסוף כל בית שבשיר; אולם כשהקליט לראשונה את השיר באפריל 44' הוא שינה את השורה האחרונה וזו הפכה לשורה המוכרת – “This land is made for you and me”. “This land is your land, this land is my land From the redwood forest to the New York island. From the snow-capped mountains to the Gulf Stream waters This land is made for you and me. As I go walkin' my ribbon of highway I see all around me my blue blue skyway Everywhere around me the wind keeps a-whistlin' This land is made for you and me.” וודי נטש בהדרגה את ההופעות בתחנות הרדיו של ניו יורק בגלל שהתחילו לצנזר את שיריו ולהגביל אותו. וודי למעשה פוטר מאחת התוכניות שבה קיבל את זמן השידור הגדול ביותר, “Pipe smoking time”. וודי, שעתה נהנה מעבודה יחסית יציבה והכנסות הרבה יותר גבוהות מאי פעם, לא הרגיש בנוח עם המצב. לדבריו, הוא נגעל מכל ההגבלות המטופשות על שיריו ולכן שוב חזר לדרכים ולמערב ארצות הברית. במהלך שלוש השנים הבאות המשיך וודי את מסעותיו ברחבי הארץ ולקח חלק בכמה פרויקטים. הוא הופיע עם חבורה שנקראה The Almanac Singers, שעתידה להפוך לאחת הלהקות המובילות והחשובות בתחום הפולק. באמצע 41' הוא חזר שוב לחוף המערבי וכתב עוד מקבץ של 26 שירים עבור סרט תיעודי שמטרתו הייתה להנציח את בניית הסכרים הגדולים; את השירים הנ"ל הוא כתב במהלך חודש אחד, שבמהלכו הועסק רשמית בחברה שבנתה את סכר Bonneville הענק שבמדינת וושינגטון. מטרת העסקתו בתור כותב שירים הייתה תעמולתית במידה מסוימת: פרויקט בניית שני הסכרים בנהר Columbia (אחד ליד העיירה Coulee ואחד ליד Bonneville) היה למעשה חלק ממדיניות ה “New Deal” של הנשיא Roosevelt לעידוד הצמיחה, צמצום האבטלה וסיום השפל הכלכלי. אולם, רבים התנגדו לבניית הסכרים הנ"ל, מכל מיני סיבות, והפרויקט התעכב זמן רב. הסרט שהיה אמור להיות מוצג בפני הקהל הרחב ובעיקר האנשים שבנו את הסכרים ומשפחותיהם, הציג באור חיובי מאוד את כל הפרויקט והדגיש את כל היתרונות שיופקו מכך. וודי נבחר לתפקיד בגלל יכולתו לדבר לאנשים הפשוטים בגובה העינים ולבטא את רגשותיהם בצורה טובה. לבסוף, רק 11 שירים הוקלטו עבור הפרויקט; ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה והפקת הסרט נעצרה עקב בעיות תקציב. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה רק ב 48' אבל אז היה זה כבר מסמך היסטורי. ב 1953 עלו הרפובליקנים לשלטון, והם דאגו לדכא ולצנזר כל מה שנראה להם "שמאלני" מדי , או אף קומוניסטי; שמו של וודי שנקשר עם פעילויות רווחה וארגוני עובדים נתפס באופן שלילי והוחלט על איסור הקרנת הסרט והשמדת כל העותקים הקיימים. העותקים הבודדים ששרדו הם פרטיים או קלטות מקוריות של העריכה. ב 1987, נבחר אחד השירים, “Roll On, Columbia” לשיר הפולק הרשמי של מדינת וושינגטון.

 

[Chocoholic]

חלק ו'

שיריו של וודי על המלחמה ונגד הפשיזם לא איחרו לבוא ורובם בוצעו במסגרת ה Almanac Singers. הוא אפילו תקף ניצנים של פשיזם בארצו שלו, ובשירו “Lindbergh” הוא תוקף את הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג ואת הארגון בו היה חבר, “America First”, ארגון שמרני שקיים עד היום, הדוגל בצמצום מעורבות ארה"ב בעולם, כינון משטר חזק ואחיד וחיזוק ערכים לאומיים: “And I’m gonna tell you workers, ‘for your cash in your checks: they say ‘America first’, but they mean ‘America next!” במרץ 1943 וודי החליט שלא די בלשיר כנגד הפשיזם והצטרף למאמץ המלחמתי כמלח בצי הסוחר, ביחד עם חבריו Cisco Houston ו Jim Longhi. מסעותיו בעולם והדברים שחווה רק הוסיפו דלק ליצירתו של וודי. באותה שנה וודי פרסם את הספר הראשון שלו “Bound for glory” שהיה שילוב בין אוטוביוגרפיה וסיפורים מאזור ה dust bowl. במהלך המלחמה וודי וחבריו היו בצפון אפריקה ובסיציליה, שם אף הופיעו לקהל של חיילים שבויים איטלקים! ג'ים סיפר שוודי לא ויתר על הגיטרה ועל השירה אפילו בעת הפגזה על הספינה. את חלק משיריו הוא שיכתב, עם מילים אחרות שתאמו את רשמיו מהמלחמה: “I landed somewheres on a fighting shore with 10 million soldiers and 10 million more while we were chasing that Super-Race we sang this song in the chase… so long, it’s been good to know you…” בנובמבר אותה שנה חזר וודי לניו יורק והתגרש מאשתו הראשונה. את אישתו השנייה, Marjorie Mazia, רקדנית ממשפחה יהודית (שם נעורים – Greenblatt) הכיר עוד בזמן שהיה נשוי לאשתו הראשונה, ומנישואים אלה נולדו לו שני בנים ובת אחת. הם הכירו במחזמר בשם “Folksay” שעבורו כתב וודי חלק מהשירים, שם היא הופיעה. היא עוד הייתה נשואה לבעלה הקודם אך כבר נשאה בבטנה את בנו של וודי, Arlo. רק בנובמבר 45' הם נשאו. הוריה התנגדו לקשר עם וודי, במיוחד אביה, שסירב לדבר איתה במשך חודשים. לעומתו, אימה Aliza פיתחה עם הזמן קשר עם וודי, כנראה בגלל שחלקו תחומי עניין משותפים: היא הייתה משוררת (שכתבה ביידיש) וכמו וודי, הביעה עניין ותמיכה בארגוני פועלים ושנאה כלפי פשיזם. היא גם הייתה פעילה בקרב חוגים ציוניים. וודי היה מודע למתח שבין הוריה של אשתו בעניין נישואיו לבתם, ואולי כנסיון להתקרבות, החל להתעניין ביהדות. המורשת היהודית של וודי היא פרק שרק לאחרונה החל להחשף. הוא אמנם לעולם לא המיר רשמית את דתו, אך נעשה מעורב ביהדות במידה רבה. בנו ארלו סיפר שהוא קרא כל ספר שמצא על יהדות ואף לקח קורסי העשרה במכללה בברוקלין. כמו עם נושאים אחרים שהעסיקו את וודי, הוא גם כתב שירים בעלי אופי יהודי, כמו שירי חג (במיוחד על חנוכה שהיה אהוב עליו), שירים על ההיסטוריה היהודית, ואף על השואה. רק לפני שנים ספורות,ביוזמת בתו Nora, ראה אור מקבץ גדול של שירים יהודיים שכתב (אך מעולם לא הקליט) וחלקם אף הוקלטו ע"י ארלו, עם הרכב שנקרא The Klezmatics. “How many candles do I light? Happy joyous Hanukah Eight are the candles you should light For a Happy joyous Hanukah Eight are the nights of Hanukah Happy joyous Hanukah Eight are the days, and eight are the nights Happy joyous Hanukah One for Moses on the Mount Happy joyous Hanukah Two for the mother and father love Happy Joyous Hanukah הוריה של מרג'ורי עלו לישראל בתחילת שנות החמישים אך חזרו לניו יורק כעבור שנים ספורות עקב בריאותו המתרופפת של וודי. רבו של ארלו, שלימד אותו את פרשת בר המצווה שלו ב 1960, היה לא אחר מאשר מאיר כהנא. ב 1944, Moe Asch (בנו של המחזאי והסופר היהודי שלום אש) הקליט את וודי וחבריו מספר פעמים, כמות החומר שחלקו היה שירים כתובים מראש וחלקו אלתורים הגיע ל 120 שירים; למעשה, רוב השירים המוקלטים של וודי הוקלטו ופורסמו ע"י החברה שהקים מו אש, “Folksay”. אחד הפרסומים שהיו הצלחתו הגדולה של וודי באותה תקופה ובכלל, היה דווקא אוסף של שירי ילדים ב 1946. וודי חסר המנוח לא יכל להישאר בביתו עם משפחתו. הוא נסע שוב לקליפורניה עם שותפיו ליצירה והמשיך להופיע וכשחזר לניו יורק הצטרף לעוד 14 אמני פולק כדי להקים את חברת “Peoples Songs” שעסקה בהוצאה לאור של שירה וכתיבת שירים לפי הזמנה, עבור ארגונים שונים.

 

[Chocoholic]

חלק ז'

למרות שהמשיך להסתובב בארץ הענקית ולהופיע, התנהגותו של וודי השתנתה בהדרגה והפכה למשונה ולא צפויה. התקפות זעם פתאומיות גרמו למתח רב בעיסוקיו וגם במשפחתו, ונישואיו לא החזיקו זמן רב. ביתו הראשונה (מנישואיו עם מרג'ורי), Cathy Ann, נהרגה במהלך שריפה בדירתם; וודי הפסיק לכתוב, שב לקליפורניה והכיר בחורה בת 20 בשם Anneke Van Kirk עימה נישא בחטף במכסיקו. ביתו היחידה (מנישואים אלה) נמסרה לאימוץ; וודי לא הצליח ליצור קשר עם חלק מחבריו בקליפורניה; וויל גיר, שסידר לוודי דירה בניו יורק כשעבר לשם לפני כעשור,היה מובטל ולא יכל לעבוד כיוון שהוכנס לרשימה שחורה של פעילים קומוניסטים. מצבו הפיזי לא השתפר; תנועותיו נעשו מגושמות וגם דיבורו היה פחות ופחות ברור; וודי לא יכל עוד להופיע ברחבי הארץ כפי שאהב ונאלץ לחזור לניו יורק. תחילה אובחן בטעות כסובל מהפרעות שונות כמו סכיזופרניה ואלכוהוליזם אך עם הזמן התברר כי מחלת עצבים נדירה הנקראת Huntington’s Chorea, אותה מחלה שתקפה גם את אימו, תקפה גם את וודי. וודי חזר לאישתו הקודמת (השנייה) שדאגה לאשפז את וודי וקיבלה תמיכה מחבריו בניו יורק. ב 1954 וודי נכנס באופן קבוע לבית חולים בברוקלין. נישואיו עם Anneke הסתיימו רשמית בקיץ 56'. במחצית השנייה של שנות החמישים קהל חדש וצעיר יותר נחשף לשיריו של וודי; חלק משיריו הוקלטו ע"י אחרים ואף הפכו ללהיטים, כמו השיר “So long, it’s been good to know ya” שהוקלט עוד ב 1950 ע"י ה Weavers, להקת פופ-פולק מצליחה ש"חוסלה" אומנותית ע"י רדיפות של ה FBI והממשל שהאשים אותם בקומוניזם. חלק מחבריו ששרו איתו והיו שותפיו בהרכב The Almanac Singers , כמו Pete Seeger (שהיה חבר גם ב Weavers), המשיכו את מורשתו והפיצו את שיריו. פיט החל ב 1954 במסע הופעות נרחב במוסדות חינוך גבוה ברחבי הארץ, שבמהלכן נחשף קהל חדש וצעיר לשיריו של וודי. הרכב בשם The Kingston Trio (שזכה גם לאהדה בישראל) הקליט ב 58' את שירו “Tom Dooley”. בשנים אלה, מחלת השרירים הנדירה שממנה סבל התפתחה לאיטה והוא עדיין יכל לכתוב ולדבר. אישתו שמרה ניירות שכתב לעצמו, בהם וודי חושף ומתאר איך המחלה משתלטת עליו. בשנות השישים וודי היה מרותק למיטה בבית החולים ולא יכל עוד לכתוב או לדבר ומשלב מסוים גם לא יכל ללכת והיה זקוק להשגחה צמודה. מחוץ לבית החולים, שמו של וודי רק הלך וגדל, עם יותר אמנים המבצעים את שיריו וסצנת הפולק המתפתחת. גם תנועות מחאה שונות אימצו רבים משיריו. עד למותו ב 3.10.67 בביה"ח Creedmoor שברובע Queens, החל וודי לקבל הכרה רשמית ממוסדות שונים שרק לפני עשור התעלמו (במקרה הטוב) מוודי ואמנים דומים; ב 1966 משרד הפנים העניק לו פרס הוקרה על עבודתו והאהבה שהביע לארצו. לאחר מותו הוענקו לו פרסים רבים ושונים: 1971 - נכנס להיכל התהילה של המשוררים. 1977 - הונצח באגודת כותבי השירים של Nashville. 1988 - נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול ! 1996 - פרס על מפעל חיים מטעם איגוד הפולק הצפון אמריקאי. עוד בשנת מותו של וודי , אישתו Marjorie הקימה קרן לחקר המחלה שתקפה את וודי, העוברת בתורשה בתוך המשפחה וכבר תקפה שתיים מבנותיו. לפני כ 4 שנים, יצרנית הגיטרות “Martin” האמריקאית, החלה בייצור דגם של גיטרה אקוסטית הנושאת את שמו. הדגם הוא למעשה "הוצאה מחודשת" של דגם ישן יותר שהיה נפוץ בשנות השלושים והארבעים. לוודי היו עשרות גיטרות, חלק גדול מהן היו מתוצרת Martin; על חלקם הוא היה מצייר לפעמים או כותב, בעיקר את המשפט “this machine kills fascists”.

 

[Chocoholic]

חלק ח' - וודי ובוב דילן

בוב תמיד ראה בוודי כזמר הפולק האולטימטיבי, האיש שמעבר לשיריו חי את הדברים שעליהם כתב; כשניסו לדמות אותו לוודי הוא דחה את נסיון ההשוואה ביראת כבוד ובטענה שוודי היה באמת זמר פולק, ואילו הוא (בוב) לא ידע ממש מה זה פולק. וודי לא עשה רושם מיוחד על בוב כשזה שמע אותו לראשונה; הוא נחשף לוודי ולשיריו בהדרגה, לאחר שעזב את ביתו ב Hibbing בקיץ 59', מקום שאליו בקושי הגיעו תקליטים של מוסיקה לא פופולרית כמו פולק ובלוז. בוב שמע תחילה שירים של וודי, מבוצעים על ידו ועל ידי חבריו Sonny Terry ו Cisco Houston. מאוחר יותר הוא שמע את וודי שר בעצמו, ומאז הפך בוב למעריץ מושבע. בסתיו 1960, תחילת שנת הלימודים, בחורה בשם Flo Castner אותה הכיר בוב מאחד מבתי הקפה שבאזור קמפוס האוניברסיטה של מינאפוליס, “Dinkytown”, הפגישה בינו לבין אחיה Lyn, שהיה במקצועו עורך דין ובזמנו החופשי חובב מוסיקת פולק, בעל אוסף לא קטן של תקליטים. בוב הגיע לביתו וסקר את אוסף האלבומים... עד שראה אוסף שירים של וודי, בתקליטי 78 סל"ד שהכילו שיר אחד בכל צד; בוב מקדיש בספרו האוטוביוגרפי החדש כעמוד שלם רק כדי לתאר איך הוא הרגיש באותו יום, כששמע את וודי. לדבריו, "ראשי הסתחרר, זה כאילו שהאדמה נפערה". מאותו היום המשיך בוב לשמוע את התקליטים הנ"ל ולחפש אחר עוד הקלטות, משימה לא פשוטה לאור העובדה שלא היה שוק מפותח לדברים כאלה ולכן היו יחסית נדירים, שמועות על תקליטים של וודי ובכלל של אמני פולק היו עוברות אז מפה לאוזן ולרוב היו מרוכזים באוספים אצל חובבים מושבעים. הוא חיפש כל פיסת מידע שיכל להשיג על וודי , וכך עלה בידו להשאיל את הספר “Bound For Glory” , האוטוביוגרפיה של וודי, אותו קרא בשקיקה. כה רבה הייתה השפעתו של וודי ושיריו על בוב עד שהוא "הזניח" אמנים אחרים ושר אך ורק את שיריו; הוא שינן את כל השירים ששמע, עקב אחר הדרך בה וודי שר ומבטא מילים, וחיקה זאת. בוב כלל לא היה בטוח איפה וודי נמצא ואם הוא בין החיים... ספרו, כמו שיריו, לא נשמעו עדכניים אך עבור בוב זה לא שינה כלום והוא היה נחוש בדעתו למצוא את וודי. Dave Whittaker , מי שהשאיל לבוב את ספרו, עדכן אותו לגבי מצבו ומיקומו של וודי: וודי מאושפז בבי"ח ברובע ברוקלין. כשהגיע בוב לניו יורק בסוף ינואר 61' הוא כבר נראה כמו וודי. בוב אימץ את המראה שלו, לבש בגדים זהים ודיבר במבטא הנפוץ באזור אוקלהומה. באחד הראיונות אמר בוב שבתקופה זו הוא כמעט היה "קופסת נגינה" לשיריו של וודי, כי חלק מכריע משיריו כלל שירים שלו. מטרתו הראשית של בוב הייתה לפגוש את וודי, ואכן הוא נפגש איתו כבר בשבוע הראשון לשהותו בעיר; רק יום לאחר בואו לניו יורק החל בוב לחפש את וודי, והגיע לדירתו שם פגש את אישתו ובנו ארלו. ארבעה ימים לאחר מכן הוא פגש את וודי בבית חבריו שטיפלו בו לעיתים כשהיה משתחרר מבית החולים לזמן קצר. בוב ביקר את וודי עשרות פעמים; במהלך ביקוריו בוב בד"כ היה שר את שיריו של וודי או מציג בפניו שירים חדשים שהוא בעצמו כתב, אחד מהם היה “Song To Woody” שנכלל באלבום הראשון והיה השיר ה"אמיתי" הראשון שכתב, לדבריו של בוב. בוב התבקש לכתוב כמה מילים על וודי, עבור ספר ביוגרפי; המילים הפכו לשיר ארוך שמילא חמש עמודים , אותו הקריא בוב באחת ההופעות המוקדמות החשובות שלו, בבניין העירייה של ניו יורק ב 12.4.63.