xnyet - מיכאל קעקרסון ביקר בבניין שזכה בפרס רכטר
מאת מיכאל קעקרסון
שיפוץ ספרייה בבניין אוניברסיטת חיפה זיכה את האדריכל, אסף לרמן, בפרס רכטר.
אבל מהרגע שאמרתי לשאולי לאן אנחנו הולכים השבוע, הדבר היחיד שבאמת רצינו זו פיתה דרוזית. יום חורפי זה יום טוב לפיתה דרוזית. יום שמש זה יום טוב לפיתה דרוזית. ואולי בדרך לפיתה הדרוזית, נבקר גם בנייין המדובר.
מכיוון שנדיר שאנו מרחיקים מחוץ לגבולות הארץ המובטחת בין גדרה לחדרה שמנו קלטת של ירדנה ארזי משנות ה-80.
ארזי הרי גדלה בחיפה, ורצינו להתחבר למשהו אותנטי של המקומיים. שאולי אמר שהשירים של ירדנה בניחוח הצועני שהשמענו מתוך רדיו קסטה שמצאנו בביקור הקודם בשוק הפשפשים בעיקר הגבירו אצלו את הרעב לפיתה דרוזית.
עלינו בדרך פרויד, שפעם הייתה פסטורלית ועכשיו היא חלון ראווה
לשריפה הגדולה, שכל חברי כבר כתבו עליה שלא יתכן בשום אופן שמישהו
הצית אותה, רק את כל השריפות האחרות הציתו. לא את זו. למה? נגיע לזה בהמשך, או שלא אבל חשוב לומר זאת שוב ושוב, לשכנע לפחות את עצמנו שאין זו הצתה.
באויר היה עדיין ריח קל של שרוף, שהזכיר לשאולי את הפיתה הדרוזית החמה.
המשכנו לטפס ברכב לעבר האוניברסיטה ששוכנת על הר גבוה המשקיף על העיר אלא שהעיר כבר הגיעה עד אליה. גושי בטון מכוערים מסודרים סביב רחובות מפותלים כבר נושקים למבנה הבטון המופלא שתכנן אדריכל זר ומתייחס להר לנוף למפרץ ולמבטים ולכן הוא מופלא. סביבו מבנים שיצרו מקומיים, ולכן הם מגעילים ולא מתייחסים בכלום לשום דבר.
מצאנו מקום חניה על דרך עפר ליד האוניברסיטה ושם תפס את עינינו מבנה גלילי כעור מבטון ומתכת שהתברר כגרם מדרגות לגשר שמקשר מעל לכביש הראשי אל המתחם. אז אז שאולי תפס בכתפי. אתה רואה מה שאני רואה? הוא אמר בהתרגשות.
כן, עוד נסיון עלוב להתנשא מעל הנוף, להתחכם לו וצורה גימיקית חסרת צידוקים אמרתי. לא לא, שאולי אמר והצביע באצבע רוטטת מהתרגשות או מקור אל בסיס המבנה. הנה שם המשיך להצביע על המלאכית שראשה עטוף לבן וכמו ירדה מהשמיים לקול גרגורי בטנו הרעבה של שאולי, ממתינה לו ליד המבנה להשביעו.
הגברנו צעדים מחשש שאולי זה הרעב מתעתע כפטה מורגנה, אבל כשעמדנו ליד הסאג', כבר אי אפשר היה לטעות - מיד הזמנו שתי פיתה דרוזית. הבחורה המנומסת שאלה אם אנחנו רוצים הרבה או מעט זעתר. שאולי התמוגג - זה שירות יא חביבי, אמר, מוסיף את ה-יא חביבי בשביל האותנטיות. למד את זה בחומוסיות בתל אביב.
אבל שאולי, אולי אחרי שנבקר ב.. אמרתי לו, אך שאולי סימן לי לא להפריע לחוויה הרוחנית שעבר כששתי ידיו מושטות לעבר הפיתה הדרוזית החמה חמה. עודנו עומדים וחושי הטעם שלנו עוברים עיסוי של גן עדן חלפו על פנינו סטודנטים שעלו במדרגות אל הגשר אל האוניברסיטה. אבל אנו נשארנו מול הפיתה הדרוזית, מול הסאג', מול הנוף, מול האויר, מול הזעתר האותנטי שכמוהו לא תשיגו באף שקית,
מול קולות צמיגי הרכבים הפוגשים את דרך העפר שמזמן לא ראינו כמותה במדינתנו ורק טיולי שבת רחוקים מטעינים את האוזן בקולות החיכוך האלו.
שאולי ניגב את פיו בשרוול. שנעלה? הצעתי. עזוב מיכאל, שאולי אמר מסמן למלאכית שתכין לו עוד גן עדן מקופל. אני מבין למה הבניין הזה זכה, שאולי אמר, מביט לאופק כבטראנס רוחני. לקחו את גוש הבטון הרעב הזה, פתחו אותו כמו פיתה דרוזית חמה ורכה, והכניסו זעתר, שמן וגבינת עיזים עדינה. זה שווה שלושה רכטרים במדריך מישלן שאולי אמר מסובב את ידו לאחור לאחוז בפיתה דרוזית נוספת.
הפעם לא היה צורך להיות פיזית במקומות שבהם רצינו להיות. די היה להיות בקרבתם ולטעום מהאוירה האותנטית של הסאג' המעוגל המתכתי שעליו שכבת הבצק המקופל כדי להכניס אליו מריחה עדינה של גבינת עיזים. הרגשנו שפיצחנו את סודו של פרס רכטר וזה הצמיא אותנו מאד.
הצטיידנו בעוד שתי פיתוח לדרך ושאלנו איפה יש קפה שחור חזק וטוב. כמו המבנה השוכב למגדל מעליו, כמו הרוח לשביל העפר, ככה קפה שחור חזק לפיתה דרוזית עדינה. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה כיעור סתמי והזנחה, מקום שהיה שווה ביקור, שאולי אמר, מלטף את הפיתה שלקחנו לדרך.
מאת מיכאל קעקרסון
שיפוץ ספרייה בבניין אוניברסיטת חיפה זיכה את האדריכל, אסף לרמן, בפרס רכטר.
אבל מהרגע שאמרתי לשאולי לאן אנחנו הולכים השבוע, הדבר היחיד שבאמת רצינו זו פיתה דרוזית. יום חורפי זה יום טוב לפיתה דרוזית. יום שמש זה יום טוב לפיתה דרוזית. ואולי בדרך לפיתה הדרוזית, נבקר גם בנייין המדובר.
מכיוון שנדיר שאנו מרחיקים מחוץ לגבולות הארץ המובטחת בין גדרה לחדרה שמנו קלטת של ירדנה ארזי משנות ה-80.
ארזי הרי גדלה בחיפה, ורצינו להתחבר למשהו אותנטי של המקומיים. שאולי אמר שהשירים של ירדנה בניחוח הצועני שהשמענו מתוך רדיו קסטה שמצאנו בביקור הקודם בשוק הפשפשים בעיקר הגבירו אצלו את הרעב לפיתה דרוזית.
עלינו בדרך פרויד, שפעם הייתה פסטורלית ועכשיו היא חלון ראווה
לשריפה הגדולה, שכל חברי כבר כתבו עליה שלא יתכן בשום אופן שמישהו
הצית אותה, רק את כל השריפות האחרות הציתו. לא את זו. למה? נגיע לזה בהמשך, או שלא אבל חשוב לומר זאת שוב ושוב, לשכנע לפחות את עצמנו שאין זו הצתה.
באויר היה עדיין ריח קל של שרוף, שהזכיר לשאולי את הפיתה הדרוזית החמה.
המשכנו לטפס ברכב לעבר האוניברסיטה ששוכנת על הר גבוה המשקיף על העיר אלא שהעיר כבר הגיעה עד אליה. גושי בטון מכוערים מסודרים סביב רחובות מפותלים כבר נושקים למבנה הבטון המופלא שתכנן אדריכל זר ומתייחס להר לנוף למפרץ ולמבטים ולכן הוא מופלא. סביבו מבנים שיצרו מקומיים, ולכן הם מגעילים ולא מתייחסים בכלום לשום דבר.
מצאנו מקום חניה על דרך עפר ליד האוניברסיטה ושם תפס את עינינו מבנה גלילי כעור מבטון ומתכת שהתברר כגרם מדרגות לגשר שמקשר מעל לכביש הראשי אל המתחם. אז אז שאולי תפס בכתפי. אתה רואה מה שאני רואה? הוא אמר בהתרגשות.
כן, עוד נסיון עלוב להתנשא מעל הנוף, להתחכם לו וצורה גימיקית חסרת צידוקים אמרתי. לא לא, שאולי אמר והצביע באצבע רוטטת מהתרגשות או מקור אל בסיס המבנה. הנה שם המשיך להצביע על המלאכית שראשה עטוף לבן וכמו ירדה מהשמיים לקול גרגורי בטנו הרעבה של שאולי, ממתינה לו ליד המבנה להשביעו.
הגברנו צעדים מחשש שאולי זה הרעב מתעתע כפטה מורגנה, אבל כשעמדנו ליד הסאג', כבר אי אפשר היה לטעות - מיד הזמנו שתי פיתה דרוזית. הבחורה המנומסת שאלה אם אנחנו רוצים הרבה או מעט זעתר. שאולי התמוגג - זה שירות יא חביבי, אמר, מוסיף את ה-יא חביבי בשביל האותנטיות. למד את זה בחומוסיות בתל אביב.
אבל שאולי, אולי אחרי שנבקר ב.. אמרתי לו, אך שאולי סימן לי לא להפריע לחוויה הרוחנית שעבר כששתי ידיו מושטות לעבר הפיתה הדרוזית החמה חמה. עודנו עומדים וחושי הטעם שלנו עוברים עיסוי של גן עדן חלפו על פנינו סטודנטים שעלו במדרגות אל הגשר אל האוניברסיטה. אבל אנו נשארנו מול הפיתה הדרוזית, מול הסאג', מול הנוף, מול האויר, מול הזעתר האותנטי שכמוהו לא תשיגו באף שקית,
מול קולות צמיגי הרכבים הפוגשים את דרך העפר שמזמן לא ראינו כמותה במדינתנו ורק טיולי שבת רחוקים מטעינים את האוזן בקולות החיכוך האלו.
שאולי ניגב את פיו בשרוול. שנעלה? הצעתי. עזוב מיכאל, שאולי אמר מסמן למלאכית שתכין לו עוד גן עדן מקופל. אני מבין למה הבניין הזה זכה, שאולי אמר, מביט לאופק כבטראנס רוחני. לקחו את גוש הבטון הרעב הזה, פתחו אותו כמו פיתה דרוזית חמה ורכה, והכניסו זעתר, שמן וגבינת עיזים עדינה. זה שווה שלושה רכטרים במדריך מישלן שאולי אמר מסובב את ידו לאחור לאחוז בפיתה דרוזית נוספת.
הפעם לא היה צורך להיות פיזית במקומות שבהם רצינו להיות. די היה להיות בקרבתם ולטעום מהאוירה האותנטית של הסאג' המעוגל המתכתי שעליו שכבת הבצק המקופל כדי להכניס אליו מריחה עדינה של גבינת עיזים. הרגשנו שפיצחנו את סודו של פרס רכטר וזה הצמיא אותנו מאד.
הצטיידנו בעוד שתי פיתוח לדרך ושאלנו איפה יש קפה שחור חזק וטוב. כמו המבנה השוכב למגדל מעליו, כמו הרוח לשביל העפר, ככה קפה שחור חזק לפיתה דרוזית עדינה. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה כיעור סתמי והזנחה, מקום שהיה שווה ביקור, שאולי אמר, מלטף את הפיתה שלקחנו לדרך.
