xnyet - מיכאל קעקרסון ביקר במערב חדרה
מאת: מיכאל קעקרסון
אנחנו מגיעים למערב חדרה בכביש החוף, אחרי שעצרנו בבננה ביץ' מכמורת, סתם מקום סתמי וזרוק עם שם מפוצץ ואפס סיכוי שנבקר בו שוב. ברקע כבר רואים את הארובות של חדרה, תחושת חנק. עולים על מחלף שמאפשר להשקיף על הנוף המכוער משני צדדיו ושוב יורדים והנה אנחנו כבר בשדרה שנמצאת רובה ככולה בבנייה קבלנית מכוערת עם שלטי מכירה צבעוניים. סתמי ומיותר פה כל כך, אני אומר לעצמי בעודנו מגיעים למלון כפר הים. לא כפר, לא ים, וגם מלון אין. אנחנו יוצאים לסיבוב בחוף שנגנב לתושבים אליו מוביל שביל קטן ומכוער. אני מריח ריח צורב אולי אלו הדגים שהביאו ערסים מעדות שאני לא נוהג לרחרח בשגרת צהלה-אפקה.
אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש חולפים על פני עליבות והסתמיות של גבעת אולגה. הכל כל כך עלוב וסתמי ומכוער ומיותר ותלוש. איפה איזה מבנה ציבור ראוי לשמו וצורתו, אני שואל כאילו לא יודע שהתשובה שתתקבל היא שרק בתי כנסת יש בפריפריה. לך תמצא איזה בית אופרה או מוזיאון אומנות מודרנית לרפואה. שכונות מגורים סתמיות שההזנחה חוגגת בהן, ונדמה לנו שדרסנו בטעות איזו חולדה מהאחרונות שמוכנות להישאר כאן.
עין הים קוראים לשכונה שהרסה את הנוף הבתולי הנפלא שהיה פה בשפע ועכשיו מרוצף בריצוף מכוער, סתמי שבודאי יישבר וינזק תוך שנים ספורות מרוב שאיכותו גרועה. וגם עיצוב הבניינים סתמי, מיותר, אפור, מדכא, מייאש, שנעשה אחורה פנה? אני שואל אבל אנחנו עוצרים את הרכב בדיוק כשתושבת עושה ריצה קלה לכיווננו.
"את נהנית פה?" אנחנו שואלים אותה. "בטח" היא אומרת. היא שזופה, מיוזעת ורצה מסביב על המדרכות הקבלניות הסתמיות האלו. אבל אנחנו לא באמת מאמינים לה, כי לא ראינו פה עוד בית קפה אחד לרפואה. או חומוסיה טובה שאנחנו יכולים למצוא בכל כפר ערבי הכי נידח שאליו נגיע. שומם פה, המרכז המסחרי עוד לא נבנה. וגם אחרי שייבנה החנויות בו יהיו סתמיות, מיותרות, זהות לכל חור פריפריה אחר.
אנחנו ממשיכים בנסיעה איטית בשכונה. תראה איזה גובה, הוא אומר לי שולף את הסנדויצ'ים שהכנו כי ידענו שלא נמצא פה חומוסיה נורמלית ונצטרך להגיע לג'סר אזרקה כדי לטעום משהו שמחובר למקום ולאותנטיות. אבל המגדלים פה תלושים וכך גם מבני הציבור שפיזרו לידם וכך גם האנשים שפיזרו בתוכם וכך גם שכונת הוילות שניצבת ממש ליד שכונת המגדלים וכך גם גבעת אולגה והעולים שבתוכה.
כל המתקנים שבגני המשחקים בעין הים תלושים, סתמיים, אחידים. לפחות בגבעת אולגה רואים סימנים בודדים של חיבור למקום, אבל אוי איזו הזנחה איומה. אנחנו מסתכלים על הגינות שבהן שתלו בשנתיים האחרונות עצים, אבל אין שום צל. "אין שום צל מהעצים הקטנים האלו" הוא אומר, קורא את מחשבותיי.
אנחנו רואים איזו קרן אור באפלה התכנונית שאליה נחתנו בעל כורחנו. הנה תראה, מצאתי משהו אותנטי הוא אומר לי. אני מסתובב ורואה מקלט לבנות בלבד. תראה את הפריפריים האלו שמפרידים מינים ועדות ודתיים כל הזמן, אני מסנן, מחפש לשווא סימנים שמישהו השקיע פה באיזה אולם קונצרטים או קאנטרי עם קפה דשא לרפואה אך לשווא. כאן זה סוג האנשים של אולמות פיס, מקהלת חזנות, וג'וגינג סביב מגדל, אני אומר מקיא קצת בפה ומיד שולף סוכריית מנטוס להעביר את כל הטעם הרע שאני מוצף בו מסביב.
איפה פה סניף הבנקאות האישית אני שואל את אחד הגבעת אולגים שנראה לי שכן יודעים עברית, ומגלה שאין פה. חבל רציתי לתרום את חלקי הצנוע לכלכלתכם הדועכת על ידי קניות באחד הסופרים המקומיים, כזה עם כניסה של גגות פח מאולתרים ושישיות בקבוקים לכאלו שהבשורה של בר מים וכדים עוד לא הגיעה אליהם. שמעתי שהסופרים האלו של הפריפריים זולים יותר. אולי שם נמצא קצת אותנטיות בכל התלישות הנוראית שמתקיפה אותנו כאן, בין השלטים ברוסית ואמהרית.
אומרים שהכביש הראשי שיוצא מהתופת הזו עוד יכלול אי פעם בתי קפה, מספרה ובניית ציפורניים, אבל אנחנו מתקשים להאמין, מנגבים בטישו סניטרי את שאריות הסנדויץ' הטוניסאי שהבאנו במיוחד מתל אביב לפני שיצאנו כמנות קרב כשצפינו שניתקל בשממה מוחלטת בבוקר יום שבת שכזה. דלוח פה אבל הסנדויץ' החזיר לנו קצת טעם ונוסטלגיה לבראסרי, לפטיסרי, לבייקרי ולגסטרו פאבים של שכונתנו הנהדרת בעיר אמיתית. זו לא עיר, לא אמיתית אנחנו מסננים ביציאה לכביש החוף.
איכסה פה, אפילו יותר מכל האיכסה שאנחנו מוצאים בכל יתר המקומות שאינם תל אביב, הוא אומר בשביעות רצון ובודק את כל הצילומים הלא מחמיאים שהצלחנו לצלם. "יש יותר איכסה, חכה לשבוע הבא" אני מחייך בזוית הפה, מתכנן את טיול הנגעלות שלנו לשכונה חדשה בבאר שבע.
מאת: מיכאל קעקרסון
אנחנו מגיעים למערב חדרה בכביש החוף, אחרי שעצרנו בבננה ביץ' מכמורת, סתם מקום סתמי וזרוק עם שם מפוצץ ואפס סיכוי שנבקר בו שוב. ברקע כבר רואים את הארובות של חדרה, תחושת חנק. עולים על מחלף שמאפשר להשקיף על הנוף המכוער משני צדדיו ושוב יורדים והנה אנחנו כבר בשדרה שנמצאת רובה ככולה בבנייה קבלנית מכוערת עם שלטי מכירה צבעוניים. סתמי ומיותר פה כל כך, אני אומר לעצמי בעודנו מגיעים למלון כפר הים. לא כפר, לא ים, וגם מלון אין. אנחנו יוצאים לסיבוב בחוף שנגנב לתושבים אליו מוביל שביל קטן ומכוער. אני מריח ריח צורב אולי אלו הדגים שהביאו ערסים מעדות שאני לא נוהג לרחרח בשגרת צהלה-אפקה.
אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש חולפים על פני עליבות והסתמיות של גבעת אולגה. הכל כל כך עלוב וסתמי ומכוער ומיותר ותלוש. איפה איזה מבנה ציבור ראוי לשמו וצורתו, אני שואל כאילו לא יודע שהתשובה שתתקבל היא שרק בתי כנסת יש בפריפריה. לך תמצא איזה בית אופרה או מוזיאון אומנות מודרנית לרפואה. שכונות מגורים סתמיות שההזנחה חוגגת בהן, ונדמה לנו שדרסנו בטעות איזו חולדה מהאחרונות שמוכנות להישאר כאן.
עין הים קוראים לשכונה שהרסה את הנוף הבתולי הנפלא שהיה פה בשפע ועכשיו מרוצף בריצוף מכוער, סתמי שבודאי יישבר וינזק תוך שנים ספורות מרוב שאיכותו גרועה. וגם עיצוב הבניינים סתמי, מיותר, אפור, מדכא, מייאש, שנעשה אחורה פנה? אני שואל אבל אנחנו עוצרים את הרכב בדיוק כשתושבת עושה ריצה קלה לכיווננו.
"את נהנית פה?" אנחנו שואלים אותה. "בטח" היא אומרת. היא שזופה, מיוזעת ורצה מסביב על המדרכות הקבלניות הסתמיות האלו. אבל אנחנו לא באמת מאמינים לה, כי לא ראינו פה עוד בית קפה אחד לרפואה. או חומוסיה טובה שאנחנו יכולים למצוא בכל כפר ערבי הכי נידח שאליו נגיע. שומם פה, המרכז המסחרי עוד לא נבנה. וגם אחרי שייבנה החנויות בו יהיו סתמיות, מיותרות, זהות לכל חור פריפריה אחר.
אנחנו ממשיכים בנסיעה איטית בשכונה. תראה איזה גובה, הוא אומר לי שולף את הסנדויצ'ים שהכנו כי ידענו שלא נמצא פה חומוסיה נורמלית ונצטרך להגיע לג'סר אזרקה כדי לטעום משהו שמחובר למקום ולאותנטיות. אבל המגדלים פה תלושים וכך גם מבני הציבור שפיזרו לידם וכך גם האנשים שפיזרו בתוכם וכך גם שכונת הוילות שניצבת ממש ליד שכונת המגדלים וכך גם גבעת אולגה והעולים שבתוכה.
כל המתקנים שבגני המשחקים בעין הים תלושים, סתמיים, אחידים. לפחות בגבעת אולגה רואים סימנים בודדים של חיבור למקום, אבל אוי איזו הזנחה איומה. אנחנו מסתכלים על הגינות שבהן שתלו בשנתיים האחרונות עצים, אבל אין שום צל. "אין שום צל מהעצים הקטנים האלו" הוא אומר, קורא את מחשבותיי.
אנחנו רואים איזו קרן אור באפלה התכנונית שאליה נחתנו בעל כורחנו. הנה תראה, מצאתי משהו אותנטי הוא אומר לי. אני מסתובב ורואה מקלט לבנות בלבד. תראה את הפריפריים האלו שמפרידים מינים ועדות ודתיים כל הזמן, אני מסנן, מחפש לשווא סימנים שמישהו השקיע פה באיזה אולם קונצרטים או קאנטרי עם קפה דשא לרפואה אך לשווא. כאן זה סוג האנשים של אולמות פיס, מקהלת חזנות, וג'וגינג סביב מגדל, אני אומר מקיא קצת בפה ומיד שולף סוכריית מנטוס להעביר את כל הטעם הרע שאני מוצף בו מסביב.
איפה פה סניף הבנקאות האישית אני שואל את אחד הגבעת אולגים שנראה לי שכן יודעים עברית, ומגלה שאין פה. חבל רציתי לתרום את חלקי הצנוע לכלכלתכם הדועכת על ידי קניות באחד הסופרים המקומיים, כזה עם כניסה של גגות פח מאולתרים ושישיות בקבוקים לכאלו שהבשורה של בר מים וכדים עוד לא הגיעה אליהם. שמעתי שהסופרים האלו של הפריפריים זולים יותר. אולי שם נמצא קצת אותנטיות בכל התלישות הנוראית שמתקיפה אותנו כאן, בין השלטים ברוסית ואמהרית.
אומרים שהכביש הראשי שיוצא מהתופת הזו עוד יכלול אי פעם בתי קפה, מספרה ובניית ציפורניים, אבל אנחנו מתקשים להאמין, מנגבים בטישו סניטרי את שאריות הסנדויץ' הטוניסאי שהבאנו במיוחד מתל אביב לפני שיצאנו כמנות קרב כשצפינו שניתקל בשממה מוחלטת בבוקר יום שבת שכזה. דלוח פה אבל הסנדויץ' החזיר לנו קצת טעם ונוסטלגיה לבראסרי, לפטיסרי, לבייקרי ולגסטרו פאבים של שכונתנו הנהדרת בעיר אמיתית. זו לא עיר, לא אמיתית אנחנו מסננים ביציאה לכביש החוף.
איכסה פה, אפילו יותר מכל האיכסה שאנחנו מוצאים בכל יתר המקומות שאינם תל אביב, הוא אומר בשביעות רצון ובודק את כל הצילומים הלא מחמיאים שהצלחנו לצלם. "יש יותר איכסה, חכה לשבוע הבא" אני מחייך בזוית הפה, מתכנן את טיול הנגעלות שלנו לשכונה חדשה בבאר שבע.