ורוד פוקסיה
New member
YNET: חרדי כותב על פספוס אהבת חייו בגלל מראה
הנה הלינק לממוחשבים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3564162,00.html והנה הכתבה: ------------- אלוהים, בבקשה עקור ממני את האובססיה הזאת אהבתי אותה, את האישיות המקסימה שלה, את היופי הפנימי שלה, אבל היה קשה לי להשלים עם המראה החיצוני שלה, אמנם היא נראתה טוב, ואולי טוב מאוד, אבל בהיותי פרפקציוניסט, המראה שלה לא סיפק אותי. וכך הפסדתי את אהבתי יהודה בן ביש פורסם: 07.07.08, 09:35 אני בחור חרדי "למהדרין" , מאמין לא קטן בהשגחה עליונה, ובד בבד קשוב לרגשותיי ולתחושותיי. את הסיפור שלי אני מעלה על גבי דפי האינטרנט במטרה להיחשף לדעת העם בנושא שהצינעה יפה לו במגזר שלי. פגשתי אותה באופן תקין ביותר, במהלך שידוך, כמו שנהוג אצלנו. הפעם זה היה עסק מוצלח - הקליק בינינו נשמע היטב לשנינו, הפגישות זרמו, השיחות קלחו, הדעות והשקפות החיים נשמעו זהות, הרגשות היו קרובים זה לזה. כך הלך ונרקם לו קשר חיובי, קשר בנוסח חרדי. אט אט הגיעו גם הפרפרים הלא מוכרים, תחושות בטן לקירבה, אהבה שתהווה בסיס לחיים משותפים - "חתונה". נפגשנו מספר פעמים, תוך כדי שהמשפחות ממתינות למוצא פינו. הגיעה העת והדבר התבקש שנסגור בינינו ונכנס בברית אירוסים. הבחורה היתה שמחה בי, גם אני בה. אבל ההחלטה מצידי בוששה מלבוא. היה קשה לי לקום ולהציע לה נישואים כמקובל. הסיבה לכך תישמע מוזרה לרובכם, אבל מעשה שהיה כך היה: אהבתי אותה, את האישיות המקסימה שלה, את היופי הפנימי שלה, שהתבטא באצילות, בקסם אישי נדיר, אבל היה קשה לי להשלים עם המראה החיצוני שלה, אמנם היא נראתה טוב, ואולי טוב מאוד, אבל בהיותי פרפקציוניסט, המראה שלה לא סיפק אותי, לא גרם לי להיות שמח בה. הכרתי בעובדה זאת, ועל אף הקושי הכרוך בכך, החלטתי לעזוב. חשבתי שהכל מאחוריי, ואני פנוי גם רגשית לשידוך אחר. אבל תוך זמן קצר הבנתי שלא כך הם פני הדברים. בכל רגע פנוי ולא פנוי חשבתי עליה, היא חסרה לי מאוד. שום בחורה אחרת שנפגשתי מאז לא מילאה את מקומה, מקומה של זו היה מקודש, ללא תמורה. מצאתי את עצמי מנהל איתה רומן עמוק, בהיחבא עברו חודשים מספר. בדרך לא דרך, מצאתי את עצמי מנהל איתה רומן עמוק, בהיחבא. לא ידעתי את נפשי. מצד אחד "אוהב מאוד", ומצד שני לא שלם עם עצמי. לא אחת ניסיתי לשווא לשכנע את עצמי, זה בסך הכל מראה חיצוני, מתרגלים לזה, תראה איך אתה אוהב אותה, אתה תלמד להסתדר עם המראה. אבל כל זה ללא הועיל, המחשבות הטרידו עד כדי שבישלו פרידה כואבת נוספת. אחרי הרהור מעמיק עם עצמי הגעתי לידי החלטה - אני עושה מעשה. אחר זמן לא קצר, התארסנו. הכל שמחו בנו, הכל חייך לעברנו, החורף נראה לפתע אביב מלבלב. אבל היופי הזה לא חיפה על היופי שהרגשתי שחסר לה. לא הייתי שלם עם ההחלטה, ובסופו של דבר הדברים ניכרו על פניי. אפילו למתבונן מבחוץ לא נראיתי חתן קלאסי, ובוודאי שהיא, שהכירה כל פינה ורז בליבי, עלתה על זה – מה שהביא לפיצוץ רועם של השידוך. הבעיה רק התעצמה. היא חסרה לי מאוד, התגעגעתי אליה, לא ידעתי את נפשי מכאב. כל טעם מטעמי החיים כבר איבד אצלי את טעמו, איבדתי ריכוז בלימוד, נעשיתי חסר מעש, מופנם. העולם כולו התקפל למול עיניי ונעשה חסר משמעות. לא פעם התנחמתי במתנה שהעניקה לי בשיחת הפרידה, הבטחה שבכל ליל שבת בשעת בין הערביים היא תאסוף את עצמה ותקדיש לי דקה של זיכרון, זכר לאותם הימים היפים של שנינו, זכר לאהבה הגדולה שלא תחזור. וכך היה בכל ערב שבת אחרי המקלחת, התגלחת, ולבישת בגדי שבת, רגע לפני, הייתי מתכנס בתוך עצמי למול הררי הזכרונות, אלפי הרגשות, עומד, עוצם עיניים, יודע שגם היא ברגעים האלה מתייחדת עם חלל שנפל בקרב אהבה, מזיל דמעה, וצועד לעבר השבת, כלת עם ישראל. רדפתי אחר האדם הזה שחטף לי את אהובתי כל זה היה עוד נסבל, עד היום בו שמעתי על נישואיה לפלוני בן פלוני. מאז לא ידעתי מנוח. רדפתי אחר האדם הזה שחטף לי את אהובתי, לא ידעתי את נפשי כששמעתי על האושר הגדול בו היא נתונה. פשוט לא האמנתי שמישהו אחר אוהב אותה ללא תנאים, ללא סייגים. ידעתי שהיא יודעת להחזיר אהבה כפל כפליים, קינאתי באדם שזכה מן ההפקר בדבר לא לו. חודשים שלמים דמיינתי, חלמתי חשבתי כמה היא מאושרת בלעדיי, כמה היא מתמוגגת "מאהבה פורייה", שמישהו אחר מאושר בה. אמרתי לא פעם לעצמי - הרי אני אוהב אותה, אין לי אחרת בלעדיה. למה למה אלוהים אתה לא נוסך עליה עוד יופי קטן. הרי אתה יודע שאהבה גדולה כמו שהיה לי בשבילה, היא לא תקבל מאדם אחר לעולם. אתה יכול לשאול אותה את זה, היא תגיד לך "שאהבנו עד כלות". זאת לא אשמתי שיש לי אובססיה למראה חיצוני, ואם אתה יכול, תוציא ממני את האובססיה הזאת. אט אט הזדחלתי לי מהמיטה, אחרי חודשים בבית, והנה האצבעות מופנות לכיווני: "זה הוא, הוא המסכן ההוא... הרווק המזדקן". חשתי כאילו גם ילדי גן שמעו על הסיפור שלי מהגננת בשעת סיפור. הרגשתי שהפכתי לשיחת היום בכל המלתחות של מקוואות העיר. נעשיתי למשל זהירות - "בסוף אתה תהיה כמו פלוני....." אבל הצורב מכל שהיא שם, חיה באושר ואולי גם בעושר, ובעיקר - היא חיה את חייה, ואני פה כבר בן 30 פלוס, מת מאהבה כושלת. היום, אחרי ארבע שנים של בדידות, של מחשבה מתמדת על העבר, אני עומד מול אחת השאלות הגדולות של חיי: האם גם זה היה בגזרת האל, או שזה שייך לקטיגוריה של בחירה. ומה שעשיתי, האם זה פרי יצירה אישית של עצמי, ואם כן - האם יכולתי לעשות משהו בנדון ולהישאר מאושר? והשאלה האחרונה, האם גם היום, אחרי הנישואים שלה, היא עוד מקבלת את השבת בדקת דומיה? אנא, אימרו לי שכן... השאירו לי פיסת קרקע לעמוד עליה בחיים שעוד נותרו לי.
הנה הלינק לממוחשבים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3564162,00.html והנה הכתבה: ------------- אלוהים, בבקשה עקור ממני את האובססיה הזאת אהבתי אותה, את האישיות המקסימה שלה, את היופי הפנימי שלה, אבל היה קשה לי להשלים עם המראה החיצוני שלה, אמנם היא נראתה טוב, ואולי טוב מאוד, אבל בהיותי פרפקציוניסט, המראה שלה לא סיפק אותי. וכך הפסדתי את אהבתי יהודה בן ביש פורסם: 07.07.08, 09:35 אני בחור חרדי "למהדרין" , מאמין לא קטן בהשגחה עליונה, ובד בבד קשוב לרגשותיי ולתחושותיי. את הסיפור שלי אני מעלה על גבי דפי האינטרנט במטרה להיחשף לדעת העם בנושא שהצינעה יפה לו במגזר שלי. פגשתי אותה באופן תקין ביותר, במהלך שידוך, כמו שנהוג אצלנו. הפעם זה היה עסק מוצלח - הקליק בינינו נשמע היטב לשנינו, הפגישות זרמו, השיחות קלחו, הדעות והשקפות החיים נשמעו זהות, הרגשות היו קרובים זה לזה. כך הלך ונרקם לו קשר חיובי, קשר בנוסח חרדי. אט אט הגיעו גם הפרפרים הלא מוכרים, תחושות בטן לקירבה, אהבה שתהווה בסיס לחיים משותפים - "חתונה". נפגשנו מספר פעמים, תוך כדי שהמשפחות ממתינות למוצא פינו. הגיעה העת והדבר התבקש שנסגור בינינו ונכנס בברית אירוסים. הבחורה היתה שמחה בי, גם אני בה. אבל ההחלטה מצידי בוששה מלבוא. היה קשה לי לקום ולהציע לה נישואים כמקובל. הסיבה לכך תישמע מוזרה לרובכם, אבל מעשה שהיה כך היה: אהבתי אותה, את האישיות המקסימה שלה, את היופי הפנימי שלה, שהתבטא באצילות, בקסם אישי נדיר, אבל היה קשה לי להשלים עם המראה החיצוני שלה, אמנם היא נראתה טוב, ואולי טוב מאוד, אבל בהיותי פרפקציוניסט, המראה שלה לא סיפק אותי, לא גרם לי להיות שמח בה. הכרתי בעובדה זאת, ועל אף הקושי הכרוך בכך, החלטתי לעזוב. חשבתי שהכל מאחוריי, ואני פנוי גם רגשית לשידוך אחר. אבל תוך זמן קצר הבנתי שלא כך הם פני הדברים. בכל רגע פנוי ולא פנוי חשבתי עליה, היא חסרה לי מאוד. שום בחורה אחרת שנפגשתי מאז לא מילאה את מקומה, מקומה של זו היה מקודש, ללא תמורה. מצאתי את עצמי מנהל איתה רומן עמוק, בהיחבא עברו חודשים מספר. בדרך לא דרך, מצאתי את עצמי מנהל איתה רומן עמוק, בהיחבא. לא ידעתי את נפשי. מצד אחד "אוהב מאוד", ומצד שני לא שלם עם עצמי. לא אחת ניסיתי לשווא לשכנע את עצמי, זה בסך הכל מראה חיצוני, מתרגלים לזה, תראה איך אתה אוהב אותה, אתה תלמד להסתדר עם המראה. אבל כל זה ללא הועיל, המחשבות הטרידו עד כדי שבישלו פרידה כואבת נוספת. אחרי הרהור מעמיק עם עצמי הגעתי לידי החלטה - אני עושה מעשה. אחר זמן לא קצר, התארסנו. הכל שמחו בנו, הכל חייך לעברנו, החורף נראה לפתע אביב מלבלב. אבל היופי הזה לא חיפה על היופי שהרגשתי שחסר לה. לא הייתי שלם עם ההחלטה, ובסופו של דבר הדברים ניכרו על פניי. אפילו למתבונן מבחוץ לא נראיתי חתן קלאסי, ובוודאי שהיא, שהכירה כל פינה ורז בליבי, עלתה על זה – מה שהביא לפיצוץ רועם של השידוך. הבעיה רק התעצמה. היא חסרה לי מאוד, התגעגעתי אליה, לא ידעתי את נפשי מכאב. כל טעם מטעמי החיים כבר איבד אצלי את טעמו, איבדתי ריכוז בלימוד, נעשיתי חסר מעש, מופנם. העולם כולו התקפל למול עיניי ונעשה חסר משמעות. לא פעם התנחמתי במתנה שהעניקה לי בשיחת הפרידה, הבטחה שבכל ליל שבת בשעת בין הערביים היא תאסוף את עצמה ותקדיש לי דקה של זיכרון, זכר לאותם הימים היפים של שנינו, זכר לאהבה הגדולה שלא תחזור. וכך היה בכל ערב שבת אחרי המקלחת, התגלחת, ולבישת בגדי שבת, רגע לפני, הייתי מתכנס בתוך עצמי למול הררי הזכרונות, אלפי הרגשות, עומד, עוצם עיניים, יודע שגם היא ברגעים האלה מתייחדת עם חלל שנפל בקרב אהבה, מזיל דמעה, וצועד לעבר השבת, כלת עם ישראל. רדפתי אחר האדם הזה שחטף לי את אהובתי כל זה היה עוד נסבל, עד היום בו שמעתי על נישואיה לפלוני בן פלוני. מאז לא ידעתי מנוח. רדפתי אחר האדם הזה שחטף לי את אהובתי, לא ידעתי את נפשי כששמעתי על האושר הגדול בו היא נתונה. פשוט לא האמנתי שמישהו אחר אוהב אותה ללא תנאים, ללא סייגים. ידעתי שהיא יודעת להחזיר אהבה כפל כפליים, קינאתי באדם שזכה מן ההפקר בדבר לא לו. חודשים שלמים דמיינתי, חלמתי חשבתי כמה היא מאושרת בלעדיי, כמה היא מתמוגגת "מאהבה פורייה", שמישהו אחר מאושר בה. אמרתי לא פעם לעצמי - הרי אני אוהב אותה, אין לי אחרת בלעדיה. למה למה אלוהים אתה לא נוסך עליה עוד יופי קטן. הרי אתה יודע שאהבה גדולה כמו שהיה לי בשבילה, היא לא תקבל מאדם אחר לעולם. אתה יכול לשאול אותה את זה, היא תגיד לך "שאהבנו עד כלות". זאת לא אשמתי שיש לי אובססיה למראה חיצוני, ואם אתה יכול, תוציא ממני את האובססיה הזאת. אט אט הזדחלתי לי מהמיטה, אחרי חודשים בבית, והנה האצבעות מופנות לכיווני: "זה הוא, הוא המסכן ההוא... הרווק המזדקן". חשתי כאילו גם ילדי גן שמעו על הסיפור שלי מהגננת בשעת סיפור. הרגשתי שהפכתי לשיחת היום בכל המלתחות של מקוואות העיר. נעשיתי למשל זהירות - "בסוף אתה תהיה כמו פלוני....." אבל הצורב מכל שהיא שם, חיה באושר ואולי גם בעושר, ובעיקר - היא חיה את חייה, ואני פה כבר בן 30 פלוס, מת מאהבה כושלת. היום, אחרי ארבע שנים של בדידות, של מחשבה מתמדת על העבר, אני עומד מול אחת השאלות הגדולות של חיי: האם גם זה היה בגזרת האל, או שזה שייך לקטיגוריה של בחירה. ומה שעשיתי, האם זה פרי יצירה אישית של עצמי, ואם כן - האם יכולתי לעשות משהו בנדון ולהישאר מאושר? והשאלה האחרונה, האם גם היום, אחרי הנישואים שלה, היא עוד מקבלת את השבת בדקת דומיה? אנא, אימרו לי שכן... השאירו לי פיסת קרקע לעמוד עליה בחיים שעוד נותרו לי.