You push until it's overkill.

[Elsewhere]

You push until it's overkill.

אין, זה יותר מדי. הגזמתי. בביצפר, לקחתי על עצמי יותר מדי. גם בקטע של עבודה. דחיתי ושכחתי ושמרתי הכל לרגע האחרון, ועכשיו אני לא מצליח להתמודד. צו ראשון. יום הולדת. חבר. חברים. הדחקות אינסופיות, שלא נעשות בכלל במודע, שמביאות לכך שכל זמן-מה [במקרה האחרון, אחת לשבוע-שבועיים] יש לי אפיזודת ביאוס מוחלטת, אין לי חשק לכלום ולשום דבר, אני לא רוצה לדבר עם אנשים והדרך היחידה לסיים עם זה היא לראות פרק משעשע או נחמד ולשכוח שהיה לי רע. ואז להיזכר בזה. והעמסתי על עצמי יותר מדי ואין לי זמן לכלום ואני רוצה לבכות ולא יוצא לי. שונא את המחסומים האלה. די, די, די. איך מסיימים עם זה? איך לא מגיעים למצבים כאלה? איך בוכים?

 

[יעל ניסן]

וואללה לא הבנתי

אתה רוצה להגיע ליכולת לבכות או להפסיק להעמיס על עצמך יותר מדי עד שאתה רוצה לבכות ולא יכול?

 

[Arana]

רז

אני מבינה שהמצב שלך נובע מעומס שהטלת על עצמך, מכך שלא הצלחת להתמודד עם העומס הזה, ועכשיו הכל "נערם" לך. זה מביא אותך למצב של ביאוס, חוסר אונים, רצון לבכות (ומצד שני אי-יכולת לבכות). אז לאט לאט. אם מה שהביא ואתך למצב הוא עומס, הרי מה שצריך זה לפרק את העומס - לסדר את כל המטלות שלך בלוח זמנים ולעמוד בו. להשאיר מקום לחברים וגם קצת לעצמך - ספרים, סרטים, אינטרנט. יכול להיות שכרגע, לאחר שדחית כל מיני דברים, יהיה לך לו"ז עמוס. תנסה לחשוב על זה בכיוון של "אני מסיים עם זה עכשיו, אני גומר עם מטלה א', ב' ו-ג', ומפנה עוד שעה ביום לדברים אחרים". תחשוב על זה בתור משימה, ובאותו זמן נסה להתרכז רק במטלות הקטנות שכרגע נמצאות בלו"ז שלך. תסיים אותן ותמשיך. גם אני טיפוס שדוחה מטלות מעצבנות, אבל לפעמים אין ברירה. במיוחד כשאתה מגיע למצבי דיכאון כאלה - זה ממש לא טוב. איך בוכים? יש כאלה שספרים/סרטים עושים להם את זה, או ידיעות בעיתון על מקרי מוות טראגיים. אולי תנסה להיזכר במשהו שגרם לך לבכות בעבר, באנשים שמתו, וכדומה. ואגב, אתה יכול גם לצרוח אם זה יוצא לך יותר טוב מבכי. גם זה עוזר.