אתר דףדף אבל על מותה של הסופרת תמר ברגמן.

יעלקר

Well-known member
מנהל
אתר דףדף אבל על מותה של הסופרת תמר ברגמן.


תמר ברגמן נולדה בתל-אביב, בת לפניה (לבית אורלוב) ולכתריאל יפה, רב-החובל של הספינה 'ארי הים', המכונה 'סירת הכ'ג'. גדלה בקיבוץ אשדות יעקב ובירושלים ולמדה באוניברסיטה העברית ובסורבון שבפריז ,הודות למילגה שקבלה ממשלת צרפת. כתבה תסכיתי רדיו רבים ואת כתיבת ספריה החלה מסיפורים דמיוניים שסיפרה לילדיה לפני השינה. תמר כתבה שישה עשר ספרים לילדים ולנוער וספר אחד למבוגרים .ספריה זכו בחמישה פרסים ספרותיים וכמה מהם תורגמו לשפות שונות. בתה, אורית, היא מאיירת וסופרת בזכות עצמה, ורוּתוּ מודן, כלתה, מטובי המאיירים ויוצרי הקומיקס בארץ ובעולם, וגם היא כותבת את ספריה. שיתוף הפעולה בין תמר לאורית ולרותו הניב כמה מהיפים בספריה. תמר נשואה לפסיכולוג ד'ר זאב ברגמן, ולהם שלושה ילדים ושישה נכדים.

רשימת ספרים

לפעוטות:
איפה? איור: רוּתוּ מודן (זכתה בפרס מוזיאון ישראל על איורי הספר) / ספרית פועלים. הספר תורגם לשפות זרות.

לגיל הגן ולכיתות א'-ב':
המסע לגן השושנים איור: לביא צרפתי / מסדה
דני הולך למרפאת השיניים צילום: זאב ברגמן/, ישראל אקונומיסט
שיניים צוחקות צילום: רפי מגנס, איור: אלישבע געש, עיצוב: נעמי מורג / כתר
מחפשים את אסנת צילום: דרורה זכרוני, עיצוב: נעמי מורג / כתר
שמלת הקסמים (נכתב על פי סיפורו של חמי גוטמן) איור: ג'ודי דונר / כתר
כל אחד היה פעם ילד איור: שלומית זהר / ספרית פועלים. הספר תורגם לשפות זרות.
גוזל של אבא ואמא צילום: שי זכאי, עיצוב הספר והעטיפה: דרור, הסדנה הירושלמית לעיצוב / כתר

לכיתות הראשונות :
קונכית הסודות איור: רוּתוּ מודן (זכתה בפרס מוזיאון ישראל על איורי הספר) / ספרית פועלים
על שומכלום ועל שומקום איורים ועטיפה: דני קרמן / הקבוץ המאוחד
אינה עפה עם הציפורים, איור: כריסטינה קדמון. / הקיבוץ המאוחד
מי רוצה להתערב? איור: אורה איתן / משרד הבריאות
מוּק, איור: אורית ברגמן / ספרית פועלים

גיל 9 - 12 ומעלה:
הילד מ'שמה' איור העטיפה: נועם נדב / עם עובד. הספר תורגם לשפות זרות.
לאורך המסילה צילום העטיפה: עזרא מזרחי, עיצוב העטיפה: דויד קדם / שוקן. הספר תורגם לשפות זרות.

נוער ומבוגרים:
רב-חובל שב אלייך איורים מעזבונו של נחום גוטמן, באדיבותה של משפחת הצייר. / יד בן-צבי ועם עובד
כמראה לטושה ציור העטיפה: פראנסיס הרבורז'ה, צילום הציור: שי חסון, עיצוב העטיפה: רותו מודן /
עם עובד

פרסים
פרס ברנשטיין לספרות ילדים (1984) – הילד מ'שמה'
פרס זאב (1988) - לאורך המסילה
פרס קרן ירושלים ליצירה שהוגשה בעילום שם (1994) – כמראה לטושה.
פרס אקו'ם ליצירה שהוגשה בעילום שם (1995) קונכית הסודות.
פרס זאב (1999) אינה עפה עם הציפורים

רשימות ספרים מצטיינים בארה'ב

הילד מ'שמה':
ברשימת עשרת הספרים הטובים לנוער לשנת 1988 של ה- NEW-YORK TIMES BOOK REVIEW וברשימה ארצית של ספרים מצטיינים בארה'ב – Notable 1991 Children's Trade Books in the Field of Social Studis

לאורך המסילה
Notable 1991 Children's Trade Books in the Field of Social Studies, Blue Ribbons 1991, An ALA Notable Book, Kircus Reviews [Pointer] and Bulletin Center for Children's Books [starred review].
http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=2&SubMenuID=144&PageID=2983&Ot=%E1&SubTextID=2987

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
תמר ברגמן : מאחורי הספרים

&nbsp
המעיין ממנו נבעה כתיבתי מקורו בראשית ילדותי, בסיפור שסיפרתי לעצמי, חזור וספר באין סוף גרסאות, על חזרתו של אבי מהים. אבי, כתריאל יפה, מחלוצי הימאות העברית, היה מפקדה של הספינה 'ארי הים' הידועה בכינויה 'סירת הכ'ג', שאנשיה יצאו ב- 18 למאי 1941 לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי. הספינה על אנשיה לא חזרה מעולם, ומכיוון שלא נודע מה בדיוק ארע הם נחשבו לנעדרים, ואני, שהתגעגעתי אליו כל ילדותי, נעורי ואפילו בבגרותי, לא חדלתי לקוות שיחזור אלינו.
במידה מסוימת החזרתי אותו אלי בכתיבת הספר רב-חובל שב אלייך. זוהי ביוגרפיה ספרותית על חייו הקצרים ורבי המעש, שנכתבה לאחר תחקיר יסודי וגרמה לי להכירו טוב יותר. שנים רבות חלמתי לכתוב את הספר על אבא, אך למעשה הוא היה השלושה-עשר במניין ספרי. מדוע אינו הראשון?
כמה סיבות גרמו לכך: לפני שאתפנה למשימה זו הייתה כתיבתי צריכה להבשיל לרמה שתניח את דעתי; הייתי זקוקה גם למרחק השנים כדי לקבל את הפרספקטיבה הנכונה על מה שארע, ומעל לכל הייתי צריכה להשלים עם מותו של אבי, עם העובדה שלעולם לא אראה אותו עוד. זאת עשיתי בכתיבת הספר הילד מ'שמה'.
לאחר שהספר היה מוכן לדפוס הבנתי שגם הוא נולד מאחד הסיפורים שסיפרתי לעצמי בילדותי.
היה זה סיפור של 'אילו': דודי, יעקב לוזי (עליו כתבתי את סיפורי הדוד יעקב מאשדות יעקב) שירת בבריגדה היהודית. עם תום מלחמת העולם השנייה הוא חיפש את רוני בת-אחותו, היחידה ששרדה מכל משפחתו הגדולה. לבסוף מצא אותה בהולנד, בבית משפחה נוצרית שהצילה אותה, ופנה אל רוני בבקשה שתבוא עמו לקיבוץ ותגדל במשפחתו, לצד בתו, שהייתה בת גילה. רוני סירבה לבוא – היא עייפה מהמעברים ממשפחה למשפחה בזמן המלחמה, ולא היה לה כוח נפשי למעבר נוסף, ועוד לארץ זרה ולשפה אחרת. מאוכזב חזר דודי הביתה. הוא ניתק את הקשר עם רוני, ולולא דודתי, שכתבה אליה ושלחה לה מתנות לחגים, לא הייתי פוגשת את רוני בבגרותי ולא הייתי יודעת איזה תפקיד מלאה בסיפורי.
גם אני הייתי מאוכזבת מהחלטתה של רוני וכדי לפצות את עצמי סיפרתי לעצמי סיפור שהתנהל בערך כך: אילו רוני הייתה באה אלינו, לכיתתנו שבקיבוץ, איך היינו מקבלים אותה? מה הייתה תגובתה? איך הייתה מתערה בחברת הילדים, ומה היה עובר עליה עד אז? הסיפור התגלגל והתגלגל בדמיוני עד שנרגעתי. נראה שטמנתי אותו במגירה נידחת בראשי ושם נשכח.
בעקבות תכנית רדיו שהקלטתי באשדות יעקב, תכנית שעסקה במלחמת השחרור ובפינוי ילדי הקיבוץ מעמק הירדן, נולד בי הדחף לכתוב ספר על הנושא. כשהתחלתי לכתוב גיליתי שסיפור נוסף נדחק לתוך כתב-היד ומשתלב בו באופן טבעי, סיפור מוכר לי, שכאילו נולד בשלמותו מתוך חלום שחלמתי.
כתבתי את הילד מ'שמה': סיפורו על ילד ניצול שואה וחבלי הסתגלותו לקיבוץ ולחברת הילדים. היה ברור לי שגיבורת המשנה, רינה, היא בבואה של עולמי הפנימי. אך לא ידעתי מיהו אברמיק. והנה יום אחד כשהסיפור כבר היה בדפוס, התקשרה אלי רוני, שהגיעה ארצה לביקור. כשפתחתי לפניה את הדלת דינדן לפתע פעמון צלול בראשי: בבת-אחת הבנתי שאני רואה לפני את אברמיק, גיבור סיפורי. הסיפור שסיפרתי לעצמי בילדותי חמק ויצא מן המגירה הנשכחת והשתלב באירועי מלחמת השחרור. הילדה הפכה לילד שלקח חלק בכל המאורעות שעברו עלינו, ילדי כיתה ד' באשדות יעקב, ערב מלחמת העצמאות ובתחילתה, עד הפינוי הזמני של ילדי עמק הירדן לחיפה וליגור. כך הבאתי את אברמיק להשלמה עם סופיותו של המוות, כך השלימה רינה עם מות אביה ויחד עמה השלמתי גם אני עם מות אבי.
ועדיין לא הייתי מוכנה לכתיבת הספר עליו. הרגשתי שעלי לקנות עוד ניסיון בכתיבה וכתבתי ספרי לאורך המסילה. הספר מבוסס על סיפור חיים אמיתי של אחד מחברינו וכולו 'אודיסיאה' של ילד יהודי שאיבד את משפחתו בברית-המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה, עבר הרפתקאות מסמרות שיער ובדרך נס חזר ומצא את הוריו ואת אחותו. עשיתי תחקיר יסודי לפני כתיבת הספר: למדתי את רשת מסילות הברזל בברית המועצות בזמן המלחמה, קניתי ידע במנהגי העממים השונים בחבל קזחסטאן, מאכליהם, לבושם, כיצד נראים ומתנהגים יהודי האזור ועוד ועוד. סיפורו של החבר היה השלד של הסיפור, בעזרת התחקיר הוא קרם עור וגידים ודמיוני הפיח בו רוח חיים.
החלק הראשון של הספר נכתב בגוף שלישי. זהו החלק בו מעוצב אופיו של הגיבור. אך כשהגעתי לרגע בו הוא מאבד את משפחתו – נתקעתי. זמן רב לא הייתי מסוגלת להמשיך בכתיבה ולא הבנתי מדוע. עד שקלטתי שאני, הסופרת, אני היא, למעשה, אמו של הגיבור שעיצבתי, ואני עומדת לשלוח את 'בני' לסכנות שעלולות לעלות לו בחייו: הוא עלול לקפוא בקור, להידרס תחת רכבת נוסעת, לגווע מרעב... כך הבנתי שעלי להמשיך בגוף ראשון, להפוך ולהיות יענקלה, שאינו מכיר את הסכנות האורבות לו, ורואה את העולם מגובה עיניו של ילד בן שמונה, הבטוח שימצא את משפחתו, מחר, מחרתיים, או לכל היותר בעוד שבוע. ובינתיים עליו ללמוד לפתור בכל פעם בעיה אחת: לגנוב אוכל בלית ברירה, לעלות על רכבת נוסעת ולרדת ממנה תוך נסיעתה, לישון בתוך ערימות הפחם החם שרוקנו הקטרים בתחנות כדי לא לקפוא בלילות, לשרוד בכל מצב.
את הספר כתבתי מתוך הזדהות עמוקה עם גיבורו, מפני שגם זה הוא עבורי סיפור של 'אילו': אילו איתרע מזלי ונולדתי באירופה, ואלו התמזל מזלי ונשארתי שם בחיים – זה היה עלול להיות גורלי.
עכשיו הייתי מוכנה לכתוב את הספר על אבי. הדבר הראשון שידעתי היה שם הספר: 'רב-חובל שב אלייך'. בקשתי את רשותו של חיים חפר להשתמש בצירוף מלים זה מתוך שירו 'שקיעה נוגה'. 'השיר כבר אינו שלי', השיב לי, 'הוא שייך לעם ישראל כולו'.
אבי נעלם כשהייתי בת שנתיים וחצי, ומטבע הדברים אין לי זיכרונות מן התקופה שקדמה להיעלמותו, לכן התחלתי בתחקיר. קראתי ספרי עדות על התקופה, ראיינתי את אמי, את דודותי - אחיותיו של אבא, וחברים מהפלוגה הימית של 'הפועל', שהיו שותפים לדרכו ולימים ליוו גם הם אניות מעפילים. כדי להכיר את הים ואת השייט בסירות הפשוטות של אותם ימים הצטרפתי לקורס שייט מפרשיות בבית בספר לקציני-ים בעכו כאחרונת התלמידות.
אבי נולד ב-1909 ונהרג ב-1941. זהו פרק זמן שאינו עשוי מקשה אחת, אך ניתן לומר עליו שהיה תקופה הרואית, מלאה בפאתוס. איך ניתן להעביר אותה לנוער בעידן המפוקח והציני של ימינו? הפתרון היה לא להתעלם מן הפאתוס אלא לנגוע בו בהומור ובאהבה על מנת לבנות דמות מורכבת, אנושית ואמינה, שאינה דמות הגיבור האולטימטיבי אלא יש לה גם חסרונות. והנה התברר שגם לבני הנוער של היום יש צורך בדמויות מופת כאלה ותגובותיהם היו אוהבות ונלהבות.
וכשהספר ראה אור בסדרה 'ראשונים בארץ' הבנתי שלמעשה כתבתי טרילוגיה אישית. אמנם כל אחד מחלקיה עומד בפני עצמו, אך שלושתם קשורים אלי בדרך כלשהי וכולם יחד שופכים אור על מחציתה הראשונה של המאה העשרים: רב-חובל שב אלייך מתחיל ב-1909 ומסתיים במלחמת העולם השנייה; לאורך המסילה מתרחש בזמן המלחמה, מראשיתה ועד סופה, והילד מ'שמה' הוא סיפור של 'בין תום לראשית' – בין תום מלחמת העולם השנייה לראשית מלחמת השחרור, בין תום ילדות לראשית התבגרות.
http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=2&SubMenuID=144&PageID=2983&Ot=%E1&SubTextID=2986
&nbsp
 
למעלה