טור (ארוך מדי) של דנה ספקטור מ"ידיעות" על משבר אמצע החיים אצל נשים מול גברים. לטענתה, אצל נשים זה גם מגיע קודם, גם קשה יותר ובשלב ההתמודדות, הגברים "מרשים לעצמם" יותר.
הנשים מתמודדות בשקט, בנאמנות, נמחצות בין דור צעיר דעתן מדי,לטיפול בהורים מזדקנים.
ועל דור ה-X, שמים X.
חושבת שכמו בכל דבר, אי אפשר להכליל. יש נשים שיודעות לפצות את עצמן ולהנות ממה שיש לחיים להציע בגיל 40-50 ויש גברים שנושאים בנטל בלי מכוניות ראווה או נשות ראווה. תלוי אופי. כמה מהר את/ה מתפכח/ת.
*************
המטרה: לצלוח את משבר אמצע החיים הנשי האמצעי: מכונית ספורט אדומה
דנה ספקטור / בקרוב אגיע רחוק
המרד השקוף
חבר שלנו חגג את יומולדת 52 בדרך מוזרה: יומיים לפני הוא חזר הביתה לאשתו ובישר, "זהו, התפטרתי". אשתו לא יכלה להאמין, זה היה הג'וב הכי שווה בעולם, מנהל בכיר באחת מקרנות ההשקעה הגדולות במשק. מאז הוא יושב בבית כבר שנה, שומע פודקסטים על היסטוריה וצורך גראס חוקי. יש לרן עוד מכר, גם לו יש משבר אמצע החיים, רק שאצלו זה מתבטא בנשים, כמה שיותר נשים שהוא פוגש בטינדר. בכל פעם שהוא נפגש עם רן, הוא ישר שולף את הטלפון באצבעות נרגשות, ועוד לפני שהוא שואל מה שלומו, מתעקש מיד להראות לו סלפיז סקסיים שקיבל מכל הבחורות שלו.
הקלישאה על משבר גיל העמידה הגברי היא בדרך כלל על גבר שמנמן וקירח במכונית ספורט אדומה, למרות שאצלנו בסביבה מסתפקים בדרך כלל באופנוע כבד. הם נוהגים בו במהירות כל כך גבוהה, שזה נראה שהם מנסים להשיג דייט עם מלאכית המוות. הגברים האלו מנהלים משברים מוחצנים, אלה דווקא הנשים שאני מכירה שהולכות ומאבדות בשקט את שפיות דעתן. אף אחת מהן לא עזבה את הג'וב הרווחי שלה בהחלטה של רגע, כמו ג'רי מגווייר, וגם אלו מהן שפתחו את הנישואים לא מטרידות אותי בתמונות של כל החתיכים ש"תיקתקו" במסיבת המין האחרונה בגבעת עדה. לרוב הן מתפוצצות פנימה לתוך עצמן, פשוט מאבדות זה מדי יום ומדי שעה, בלי שאף אחד כמעט שם לב.
לחברה שלי התקלקל השבוע הקומקום. היא כל כך רצתה לעשות לעצמה את התה השחור שהיא מכורה אליו שנים. אבל כשניסתה להדליק את קומקום הווינטג' החמוד בצבע תכלת, עלה ממנו ריח צמיגים שרופים כזה, של חשמל תקול. אז היא זרקה את הקומקום על הקיר, פשוט הטיחה אותו על לבני הקרמיקה מעל לשיש, ואחרי שהוא נשבר לאלפי חתיכות זכוכית, ישבה על הרצפה ובכתה בכי מרורים מטלטל.
חברה אחרת זרקה השבוע למתבגר שלה קללה מחרידה. כן, דווקא היא, האמא המושלמת שתמיד ידעה לדבר אל הילדים בהומור קליל כזה, שאף פעם לא הראתה להם שהיא נפגעת מהם. בוקר אחד היא נכנסה לחדר שלו, והופתעה לגלות אותו שם, ראשו הסתור נח על כרית כשלצידו צלחת עם פיצה־פיתה חצי מכורסמת שהתעצל לפנות מהמיטה. "נטרפתי מזה", היא אומרת, "באותו בוקר היה לו מבדק במתמטיקה, שילמתי מאות שקלים למורה פרטי, והוא ישן לי". זה היה השלב שבה יצאה ממנה זעקה בלתי נשלטת, ראשונית, של כל התסכול שהצטבר בתוכה. "למה אתה חייב להיות כזה לוזר?" צרחה עליו, "כזה כישלון, כזו אכזבה?" ובזמן שהיא בוכה, כי היא יודעת שבניגוד לקשקושים שלו בגואש על הקיר של הסלון בגיל חמש, את המילה "כישלון" היא לא תצליח לנקות לו מקירות המוח בסמרטוט רטוב - כולנו יושבות בשקט ולא יודעות איך לנחם אותה.
אנחנו יודעות את האמת, גילי 40 פלוס ו־50 פלוס הם אולי הכי קשים שהיה לנו אי פעם. חשבתי עלינו כשראיתי השבוע את "פליישמן בצרות". הסדרה החדשה והמאוד מדוברת של דיסני פלוס. הגיבור הוא כאילו גבר. קוראים לו טובי פליישמן, רופא יהודי נחמד שזה עתה נפרד מאשתו, סוכנת אמנים וורקוהולית וקרת לב. הסדרה מתחילה בבוקר שבו הוא מתעורר בדירה המדכאת ששכר אחרי הגט, ומגלה בחדר השני את שני הילדים שלו ישנים. מתברר שאשתו לשעבר החליטה להקפיץ אותם אליו ספונטנית בארבע בבוקר, בלי לשאול, ולהצטרף לריטריט יוגה, כזה של עשירים. הגרושה של פליישמן לא חוזרת במשך המון זמן מהריטריט, היא גם לא עונה לו ולילדים על אף סמס. זה מה שהופך אותה לנבל של הסדרה, אמא קוקייה שנוטשת את הילדים ומתפיידת. רק שלאט־לאט, ובלי לחשוף יותר מדי, אנחנו מגלים מה באמת העיק על הגרושה של טובי, ובמקביל גם על החברה הכי טובה של טובי מהעבר, ליבי, אמא במשרה מלאה שחיה בפרברים, ושהקול שלה מלווה את הסדרה בווייס-אובר.
יש את רגע ההיפוך העצוב הזה, שבו את מבינה אילו חיים סודיים של כאב יש לנשים עד שהן זוכות להגיע לגיל 40. וזה גורם לי לחשוב גם על כל מה שאני עברתי, הבשורה שלעובר שלי יש פגם גנטי בחודש החמישי, התינוקת שבכל זאת נולדה בסוף, אבל עם איזו מחלה מסתורית. השבועיים שעברתי בטיפול נמרץ פגים בלי לישון ובלי להתקלח, ההכתרה הציבורית שלי כאמא גרועה רק כי העזתי לדבר על הרצון שלי לא להיכנס לעוד היריון, בטלוויזיה. וגם ההטרדה המינית שהעביר אותי מרואיין מפורסם ומוכשר מאוד כשרק התחלתי את דרכי בעיתון. והשאלה הזו, שמלווה אותי בכל פעם שאני רואה את הפרצוף הצדקני שלו מרצה על ערכים - האם ההטרדה הזאת תקעה לי את הקריירה כי נשבעת לכם שמאותו הרגע היה לי קשה לקחת את עצמי ברצינות ככותבת חשובה. הוא היה האמן האמיתי והחשוב, והוא הראה לי במגע יד אחד מה אני שווה בעיניו: צעצוע מטופש לחגוג איתו. בעצם, "פליישמן בצרות" היא סדרה על משבר אמצע החיים של נשים, איך ביום אחד הן קמות ומבינות שצברו כל כך הרבה כאבים והחמצות ופחות מדי כיף, ומה עושים עם זה עכשיו? ובאמת, מאז שהסדרה עלתה, התקשורת בארצות הברית מלאה בכתבות על משבר אמצע החיים הנשי, משבר שקוף ולא ממש מדובר, שבכל זאת מכניע אחוז עצום מנשות העולם המערבי.
הנה קצת סטטיסטיקה - 60 אחוז מהנשים בדור האיקס, כלומר בנות 40 פלוס עד 50 פלוס, מרגישות לחוצות ועצובות וחסרות כל אנרגיה במידה שמעולם לא הכירו. מחקר גדול שנערך באמריקה קבע שעקומת האושר של נשים נמצאת בירידה תלולה וקיצונית מאז שנות ה-70 של המאה שעברה. וכן, זה מתבטא גם בנתונים, אחת מכל חמש נשים היא על כדורים נוגדי דיכאון.
אבל בעוד כל אבל הדבר שהכי מעניין הוא העיתוי שבו פורץ משבר גיל העמידה הנשי. מחקרים מוכיחים שאצל נשים, הצלילה החופשית לעבר הדיכאון מתחילה לרוב בתחילת גיל ה-40, שעה שהגברים מבינים שהמוות קרוב, ואולי כדאי לרמות במכנסי אופניים צמודים רק באזור גיל ה־50. אולי כי הן לרוב אחראיות יותר לגידול הילדים ולניהול הבית. "שנות ה-40 הן בעצם האחרונות שבהן את עוד נחשבת צעירה", אמרה חוקרת אחת, "אבל אצל רוב הנשים הן מתבזבזות על הסעות ומטלות בית". ואז, כשהן סוף סוף מסיימות עם גידול הילדים הקטנים, הן מפסיקות לקבל וסת, כן, דווקא בזמן שבו אמורים להתחיל החיים החדשים, עם הזמן הפנוי והבית הריק.
ולא שאני אומרת שזה קל לגברים, זה פשוט שנשים עדיין מטפלות בבית יותר, ועדיין מרוויחות שליש פחות מהקולגה הגבר. ובעוד שלא עידכנו את כל הקיפוחים הישנים האלו, דווקא כן טרחו לעדכן את רשימת הדרישות למה זו אישה מושלמת. האם אני משחקת מספיק עם הילדה ולא סתם תוקעת אותה מול הטלוויזיה? האם אני מספיק מינית? בסוף הערב אני צריכה להחליף לנעלי עקב ים קצת ליפסטיק אדום ולפתות אותו, כי כבר שלושה ימים לא שכבנו. האם אני מספיק יפה? מטופחת? מקפידה על שגרת טיפול בעור ובתוך כל המרוץ הזה להיות אישה מושלמת, שכחתי את עצמי; כולה בחורה די משולמפרת מחיפה, שמתה על ספרים ועל כלבים שעירים, ותמיד תעדיף לשבת בבית קפה ולבהות במקום לארח על הגג ארוחה מושקעת לחברים, עם מפיות יפות ופסטות תוצרת בית.
לא מצאתי את האושר שלי בבית ובאימהות, והתלוננתי לא מעט בפני הבעל שלי. הוא היה בן אדם פרקטי ובריא בנפשו, שפשוט לא הבין למה אני נלחמת בחיים, במקום פשוט לקבל את זה שככה הם. אז התרחקנו, בדיוק כמו שקרה ב״פליישמן בצרות״ אני חיפשתי מבטים של גברים זרים ברחוב, לא כדי לבגוד, כדי להרגיש מעניינת וצעירה כמו פעם; הוא ברח לעבודה כי לא היה לו כוח לאישה הילדותית והמפונקת, כל הזמן מתלוננת, "אוף, מחר גשם, ואיך אני אעסיק אותה בבית כל אחר הצהריים". לא הצלחתי להגיד לו שזאת חרדה אמיתית, מצוקה של נפש שמפרפרת כמו יונה שנחבטת שוב ושוב בחלון ופשוט לא מוצאת את עצמה באף אחד מהתפקידים שהיא ממלאת.
יש המון כעס בלהתעורר יום אחד ולגלות שאת כבר די זקנה. בא לי לשרוט את הפנים שלי, שכבר לא מזכירים לי את הפנים שלי ולא משנה שקניתי פודרה של דיור ב־200 שקל, אני לא מבינה איך הגעתי לפה, עם ילדה יחידה שלא עונה לסמסים המודאגים שלי כשאני מחפשת אותה בפאקינג 12 בלילה. בא לי לצרוח עליה כמו משוגעת כשהיא חוזרת, אבל אני מתאפקת, כי אני זוכרת כמה ניכרו אותי הצרחות של אבא שלי כשאני הייתי מתבגרת. זה עוד אחד מהדברים של דור האיקס. גדלנו אצל הורים שלא פינקו אותנו כמעט בכלל, שאמרו לנו לתלות כביסה כשחזרנו מבית הספר ולא להעז להתחצף, גבירתי הצעירה! אז שירתנו אותם ונתנו להם כבוד, ועכשיו, כשאנחנו הורים, אנחנו משרתים גם את ילדי השפע שלנו. "שאחתוך לך את האבוקדו לריבועים?" אנחנו שואלים את הילדים בארוחת הערב, "מוכן בבקשה להוציא את הכוסות המלוכלכות מהחדר". אנחנו דור שנולד לשרת את הוריו וילדיו, ואחרי זה שוב את הוריו הזקנים. פלא שקוראים לנו X, שמו איקס אחד גדול על הזהות שלנו. משבר גיל העמידה הנשי חייב למצוא דרך להשתנות. להיות יותר מוחצן, יותר כיפי, העיקר לא להחמיץ לאיטך בתוך האומללות השקטה הזו. הלוואי שיותר חברות שלי יציגו לי תמונות של בחורים צעירים שהן אוספות מהטינדר, שיתנהגו כמו טורפת מינית חסרת חמלה, כמו קייט בלנשט בסרט "טאר". שיקנו מכונית ספורט אדומה, מצידי. הן בטח ייראו בה נפלא, כמו אישה שכבר לא רוצה להיות ילדה טובה.
הנשים מתמודדות בשקט, בנאמנות, נמחצות בין דור צעיר דעתן מדי,לטיפול בהורים מזדקנים.
ועל דור ה-X, שמים X.
חושבת שכמו בכל דבר, אי אפשר להכליל. יש נשים שיודעות לפצות את עצמן ולהנות ממה שיש לחיים להציע בגיל 40-50 ויש גברים שנושאים בנטל בלי מכוניות ראווה או נשות ראווה. תלוי אופי. כמה מהר את/ה מתפכח/ת.
*************
המטרה: לצלוח את משבר אמצע החיים הנשי האמצעי: מכונית ספורט אדומה
דנה ספקטור / בקרוב אגיע רחוק
המרד השקוף
חבר שלנו חגג את יומולדת 52 בדרך מוזרה: יומיים לפני הוא חזר הביתה לאשתו ובישר, "זהו, התפטרתי". אשתו לא יכלה להאמין, זה היה הג'וב הכי שווה בעולם, מנהל בכיר באחת מקרנות ההשקעה הגדולות במשק. מאז הוא יושב בבית כבר שנה, שומע פודקסטים על היסטוריה וצורך גראס חוקי. יש לרן עוד מכר, גם לו יש משבר אמצע החיים, רק שאצלו זה מתבטא בנשים, כמה שיותר נשים שהוא פוגש בטינדר. בכל פעם שהוא נפגש עם רן, הוא ישר שולף את הטלפון באצבעות נרגשות, ועוד לפני שהוא שואל מה שלומו, מתעקש מיד להראות לו סלפיז סקסיים שקיבל מכל הבחורות שלו.
הקלישאה על משבר גיל העמידה הגברי היא בדרך כלל על גבר שמנמן וקירח במכונית ספורט אדומה, למרות שאצלנו בסביבה מסתפקים בדרך כלל באופנוע כבד. הם נוהגים בו במהירות כל כך גבוהה, שזה נראה שהם מנסים להשיג דייט עם מלאכית המוות. הגברים האלו מנהלים משברים מוחצנים, אלה דווקא הנשים שאני מכירה שהולכות ומאבדות בשקט את שפיות דעתן. אף אחת מהן לא עזבה את הג'וב הרווחי שלה בהחלטה של רגע, כמו ג'רי מגווייר, וגם אלו מהן שפתחו את הנישואים לא מטרידות אותי בתמונות של כל החתיכים ש"תיקתקו" במסיבת המין האחרונה בגבעת עדה. לרוב הן מתפוצצות פנימה לתוך עצמן, פשוט מאבדות זה מדי יום ומדי שעה, בלי שאף אחד כמעט שם לב.
לחברה שלי התקלקל השבוע הקומקום. היא כל כך רצתה לעשות לעצמה את התה השחור שהיא מכורה אליו שנים. אבל כשניסתה להדליק את קומקום הווינטג' החמוד בצבע תכלת, עלה ממנו ריח צמיגים שרופים כזה, של חשמל תקול. אז היא זרקה את הקומקום על הקיר, פשוט הטיחה אותו על לבני הקרמיקה מעל לשיש, ואחרי שהוא נשבר לאלפי חתיכות זכוכית, ישבה על הרצפה ובכתה בכי מרורים מטלטל.
חברה אחרת זרקה השבוע למתבגר שלה קללה מחרידה. כן, דווקא היא, האמא המושלמת שתמיד ידעה לדבר אל הילדים בהומור קליל כזה, שאף פעם לא הראתה להם שהיא נפגעת מהם. בוקר אחד היא נכנסה לחדר שלו, והופתעה לגלות אותו שם, ראשו הסתור נח על כרית כשלצידו צלחת עם פיצה־פיתה חצי מכורסמת שהתעצל לפנות מהמיטה. "נטרפתי מזה", היא אומרת, "באותו בוקר היה לו מבדק במתמטיקה, שילמתי מאות שקלים למורה פרטי, והוא ישן לי". זה היה השלב שבה יצאה ממנה זעקה בלתי נשלטת, ראשונית, של כל התסכול שהצטבר בתוכה. "למה אתה חייב להיות כזה לוזר?" צרחה עליו, "כזה כישלון, כזו אכזבה?" ובזמן שהיא בוכה, כי היא יודעת שבניגוד לקשקושים שלו בגואש על הקיר של הסלון בגיל חמש, את המילה "כישלון" היא לא תצליח לנקות לו מקירות המוח בסמרטוט רטוב - כולנו יושבות בשקט ולא יודעות איך לנחם אותה.
אנחנו יודעות את האמת, גילי 40 פלוס ו־50 פלוס הם אולי הכי קשים שהיה לנו אי פעם. חשבתי עלינו כשראיתי השבוע את "פליישמן בצרות". הסדרה החדשה והמאוד מדוברת של דיסני פלוס. הגיבור הוא כאילו גבר. קוראים לו טובי פליישמן, רופא יהודי נחמד שזה עתה נפרד מאשתו, סוכנת אמנים וורקוהולית וקרת לב. הסדרה מתחילה בבוקר שבו הוא מתעורר בדירה המדכאת ששכר אחרי הגט, ומגלה בחדר השני את שני הילדים שלו ישנים. מתברר שאשתו לשעבר החליטה להקפיץ אותם אליו ספונטנית בארבע בבוקר, בלי לשאול, ולהצטרף לריטריט יוגה, כזה של עשירים. הגרושה של פליישמן לא חוזרת במשך המון זמן מהריטריט, היא גם לא עונה לו ולילדים על אף סמס. זה מה שהופך אותה לנבל של הסדרה, אמא קוקייה שנוטשת את הילדים ומתפיידת. רק שלאט־לאט, ובלי לחשוף יותר מדי, אנחנו מגלים מה באמת העיק על הגרושה של טובי, ובמקביל גם על החברה הכי טובה של טובי מהעבר, ליבי, אמא במשרה מלאה שחיה בפרברים, ושהקול שלה מלווה את הסדרה בווייס-אובר.
יש את רגע ההיפוך העצוב הזה, שבו את מבינה אילו חיים סודיים של כאב יש לנשים עד שהן זוכות להגיע לגיל 40. וזה גורם לי לחשוב גם על כל מה שאני עברתי, הבשורה שלעובר שלי יש פגם גנטי בחודש החמישי, התינוקת שבכל זאת נולדה בסוף, אבל עם איזו מחלה מסתורית. השבועיים שעברתי בטיפול נמרץ פגים בלי לישון ובלי להתקלח, ההכתרה הציבורית שלי כאמא גרועה רק כי העזתי לדבר על הרצון שלי לא להיכנס לעוד היריון, בטלוויזיה. וגם ההטרדה המינית שהעביר אותי מרואיין מפורסם ומוכשר מאוד כשרק התחלתי את דרכי בעיתון. והשאלה הזו, שמלווה אותי בכל פעם שאני רואה את הפרצוף הצדקני שלו מרצה על ערכים - האם ההטרדה הזאת תקעה לי את הקריירה כי נשבעת לכם שמאותו הרגע היה לי קשה לקחת את עצמי ברצינות ככותבת חשובה. הוא היה האמן האמיתי והחשוב, והוא הראה לי במגע יד אחד מה אני שווה בעיניו: צעצוע מטופש לחגוג איתו. בעצם, "פליישמן בצרות" היא סדרה על משבר אמצע החיים של נשים, איך ביום אחד הן קמות ומבינות שצברו כל כך הרבה כאבים והחמצות ופחות מדי כיף, ומה עושים עם זה עכשיו? ובאמת, מאז שהסדרה עלתה, התקשורת בארצות הברית מלאה בכתבות על משבר אמצע החיים הנשי, משבר שקוף ולא ממש מדובר, שבכל זאת מכניע אחוז עצום מנשות העולם המערבי.
הנה קצת סטטיסטיקה - 60 אחוז מהנשים בדור האיקס, כלומר בנות 40 פלוס עד 50 פלוס, מרגישות לחוצות ועצובות וחסרות כל אנרגיה במידה שמעולם לא הכירו. מחקר גדול שנערך באמריקה קבע שעקומת האושר של נשים נמצאת בירידה תלולה וקיצונית מאז שנות ה-70 של המאה שעברה. וכן, זה מתבטא גם בנתונים, אחת מכל חמש נשים היא על כדורים נוגדי דיכאון.
אבל בעוד כל אבל הדבר שהכי מעניין הוא העיתוי שבו פורץ משבר גיל העמידה הנשי. מחקרים מוכיחים שאצל נשים, הצלילה החופשית לעבר הדיכאון מתחילה לרוב בתחילת גיל ה-40, שעה שהגברים מבינים שהמוות קרוב, ואולי כדאי לרמות במכנסי אופניים צמודים רק באזור גיל ה־50. אולי כי הן לרוב אחראיות יותר לגידול הילדים ולניהול הבית. "שנות ה-40 הן בעצם האחרונות שבהן את עוד נחשבת צעירה", אמרה חוקרת אחת, "אבל אצל רוב הנשים הן מתבזבזות על הסעות ומטלות בית". ואז, כשהן סוף סוף מסיימות עם גידול הילדים הקטנים, הן מפסיקות לקבל וסת, כן, דווקא בזמן שבו אמורים להתחיל החיים החדשים, עם הזמן הפנוי והבית הריק.
ולא שאני אומרת שזה קל לגברים, זה פשוט שנשים עדיין מטפלות בבית יותר, ועדיין מרוויחות שליש פחות מהקולגה הגבר. ובעוד שלא עידכנו את כל הקיפוחים הישנים האלו, דווקא כן טרחו לעדכן את רשימת הדרישות למה זו אישה מושלמת. האם אני משחקת מספיק עם הילדה ולא סתם תוקעת אותה מול הטלוויזיה? האם אני מספיק מינית? בסוף הערב אני צריכה להחליף לנעלי עקב ים קצת ליפסטיק אדום ולפתות אותו, כי כבר שלושה ימים לא שכבנו. האם אני מספיק יפה? מטופחת? מקפידה על שגרת טיפול בעור ובתוך כל המרוץ הזה להיות אישה מושלמת, שכחתי את עצמי; כולה בחורה די משולמפרת מחיפה, שמתה על ספרים ועל כלבים שעירים, ותמיד תעדיף לשבת בבית קפה ולבהות במקום לארח על הגג ארוחה מושקעת לחברים, עם מפיות יפות ופסטות תוצרת בית.
לא מצאתי את האושר שלי בבית ובאימהות, והתלוננתי לא מעט בפני הבעל שלי. הוא היה בן אדם פרקטי ובריא בנפשו, שפשוט לא הבין למה אני נלחמת בחיים, במקום פשוט לקבל את זה שככה הם. אז התרחקנו, בדיוק כמו שקרה ב״פליישמן בצרות״ אני חיפשתי מבטים של גברים זרים ברחוב, לא כדי לבגוד, כדי להרגיש מעניינת וצעירה כמו פעם; הוא ברח לעבודה כי לא היה לו כוח לאישה הילדותית והמפונקת, כל הזמן מתלוננת, "אוף, מחר גשם, ואיך אני אעסיק אותה בבית כל אחר הצהריים". לא הצלחתי להגיד לו שזאת חרדה אמיתית, מצוקה של נפש שמפרפרת כמו יונה שנחבטת שוב ושוב בחלון ופשוט לא מוצאת את עצמה באף אחד מהתפקידים שהיא ממלאת.
יש המון כעס בלהתעורר יום אחד ולגלות שאת כבר די זקנה. בא לי לשרוט את הפנים שלי, שכבר לא מזכירים לי את הפנים שלי ולא משנה שקניתי פודרה של דיור ב־200 שקל, אני לא מבינה איך הגעתי לפה, עם ילדה יחידה שלא עונה לסמסים המודאגים שלי כשאני מחפשת אותה בפאקינג 12 בלילה. בא לי לצרוח עליה כמו משוגעת כשהיא חוזרת, אבל אני מתאפקת, כי אני זוכרת כמה ניכרו אותי הצרחות של אבא שלי כשאני הייתי מתבגרת. זה עוד אחד מהדברים של דור האיקס. גדלנו אצל הורים שלא פינקו אותנו כמעט בכלל, שאמרו לנו לתלות כביסה כשחזרנו מבית הספר ולא להעז להתחצף, גבירתי הצעירה! אז שירתנו אותם ונתנו להם כבוד, ועכשיו, כשאנחנו הורים, אנחנו משרתים גם את ילדי השפע שלנו. "שאחתוך לך את האבוקדו לריבועים?" אנחנו שואלים את הילדים בארוחת הערב, "מוכן בבקשה להוציא את הכוסות המלוכלכות מהחדר". אנחנו דור שנולד לשרת את הוריו וילדיו, ואחרי זה שוב את הוריו הזקנים. פלא שקוראים לנו X, שמו איקס אחד גדול על הזהות שלנו. משבר גיל העמידה הנשי חייב למצוא דרך להשתנות. להיות יותר מוחצן, יותר כיפי, העיקר לא להחמיץ לאיטך בתוך האומללות השקטה הזו. הלוואי שיותר חברות שלי יציגו לי תמונות של בחורים צעירים שהן אוספות מהטינדר, שיתנהגו כמו טורפת מינית חסרת חמלה, כמו קייט בלנשט בסרט "טאר". שיקנו מכונית ספורט אדומה, מצידי. הן בטח ייראו בה נפלא, כמו אישה שכבר לא רוצה להיות ילדה טובה.
להרים סנטר/עצמות חחחח...מובן ומוכר.
🫠
