גם בספר השלישי להרפתקאות רוזלינדה, בולט הצורך בקשר אנושי ובהשתייכות • יופיו של הספר טמון ביכולתה של המכשפה חסרת הביטחון להעז ולנסות דברים חדשים
טלי עמית-כוכבי
איור של נטעלי רון-רז מתוך הספר
"רוזלינדה עוברת דירה" הוא פיקצ'רבוק שממשיך את קודמיו בתיאור חייה של המכשפה רוזלינדה, כשבספר הנוכחי, השלישי בסדרה, היא עוברת לגור בבניין דירות, מקנאת בכל המשפחות שסביבה ומנסה להשיג לעצמה חוויית השתייכות למשפחה.
למעשה, מוטיב הבדידות והחיפוש אחר קשר אנושי עובר כחוט השני בכל שלושת ספרי הסדר: בספר הראשון רוזלינדה מקנאת באנשים שמקבלים מכתבים, רוקמת יחסי ידידות עם הדוור השכונתי ומתכתבת איתו; בשני היא מפרסמת בעיתון מודעה כדי לחפש חברה ומעיזה לנסוע להכיר מכשפה חדשה שגרה הרחק בהרים; ובספר הנוכחי, כשהחברים שהספיקה לרכוש רחוקים, היא מתחילה לחוש געגוע למשפחה.
רוזלינדה, בעיניי, היא קרובת משפחה של שתי מכשפות ישראליות אחרות: תנינה הקלאסית של נורית זרחי, והמכשפה מנייכרה של רונית הד (שהתחילה את חייה הספרותיים בגיליונות "עיניים"). כמוהן, כישורי הקסם שלה אמנם נוכחים וקיימים בעולמה, אבל הם רק מעטרים את חייה מפעם לפעם ולא עומדים במרכזם. כמוהן, המכשפה רוזלינדה נמצאת בפוזיציה ייחודית על התפר שבין מבוגרת לילדה - שלושתן גרות לבד (אם לא סופרים חיות מחמד) והן אחראיות לחייהן ולסדר יומן כמו מבוגרות, אבל מתקשות להבין בעצמן עניינים יסודיים לגבי דרכי הפעולה של העולם - בדיוק כמו ילדות.
כיוון שכך, למרות חזותה המבוגרת, רוזלינדה לא מעלה בדעתה להפוך לאמא אלא להפך - היא מקנאת במשפחות הרבות והמגוונות שחיות בדירות סביבה ובעיקר במשפחה ספציפית של אמא וילד שהיא רואה מהחלון, אבל הקנאה שלה אינה קנאה אימהית אלא קנאה ילדית, של מי שרוצה לשבת איתם על הספה ולהקשיב לסיפורים.
נטעלי רון־רז מאיירת את רוזלינדה כאישה כמעט רגילה עם תסרוקת מוזרה וחיוך קצת נוגה, תוך שימוש בקווים רכים ובצבעים חזקים. כמו הטקסט, גם האיורים ריאליסטיים מאוד, אבל כוללים גם טוויסט עדין של קסם וכישוף. רוזלינדה (בניגוד לחברתה סלינה מהספר הקודם) לא נראית כמו סטריאוטיפ מכשפי, אלא כמו אישה "רגילה". אבל לאישה הרגילה הזאת יש חתול אדום ודרקון ירוק, יש לה מטאטא (שעליו היא טסה בספר הקודם), ובין חפצי הבית הרגילים שלה אפשר למצוא גם ספרי כישוף. ועדיין, הקסם נשאר בתפקיד של תבלין בתוך חייה הריאליסטיים.
איור של נטעלי רון-רז מתוך הספר,
איריס ארגמן מרבה ומיטיבה לכתוב ספרי ילדים שמתרחשים במציאות עירונית ושהעיר והרחוב הם גיבורי משנה שלהם. גם כאן ישנה נוכחות משמעותית לרחוב העירוני, ובעיקר לרבי־קומות במציאות ישראלית שהמאיירת בחרה לעטר בדודי שמש ובאנטנות. העיר ורב־הקומות מתחילים כמקום עוין וקשה עבור רוזלינדה, ואישיותה הילדית מאפשרת לארגמן לתאר את מפגשה הראשון עם מעלית תוך יצירת הזרה, שמאפשרת לילדים להיות בתפקיד הגדולים והמבינים: "בכניסה לבניין היתה דלת בצבע כסף שנפתחת כמו ארון, ובצידה כפתור מהבהב בצבע צהוב. היא לחצה על הכפתור והדלת נפתחה... זה היה מפחיד".
במציאות אפרורית של שלטים על הדלתות, ודלתות שלצידן מונחים ארגזי ירקות או שקיות אשפה מוכנות לזריקה, יש מפעם לפעם גם ניחוח עדין ולירי של קסם, כמו בתיאור היפייפה הזה: "...לפתע נפל כוכב מנצנץ ונחת ישר על כף ידה. היא שמה אותו בזהירות בתוך צנצנת עם מים, אך הכוכב נעלם כעבור כמה דקות".
כל אחד משלושת ספרי הסדרה יכול לעמוד בזכות עצמו ולספר סיפור שלם, אבל ילדים שזוכים להכיר את רוזלינדה לאורך כל הסדרה יכולים לראות איך החיפוש שלה אחרי אינטימיות וקשר אנושי מעמיק ולובש צורות שונות. יש משהו מדויק רגשית בכך שגם בספר השלישי רוזלינדה עדיין מתקשה לבנות קשר אנושי, ובכל זאת אוזרת אומץ ומעיזה.
מוטיב זה הוא יוצא דופן משום שליצירות לילדים יש לפעמים נטייה לפשטנות ולהצגת בעיות מוחלטות שזוכות לפתרונות מוחלטים. בחיים האמיתיים המצב הרבה יותר מורכב ואם מישהי ביישנית ומופנמת, גם אם היא מצליחה להתגבר וליצור קשר עם חבר או שניים, היא לרוב נשארת ביישנית ומופנמת גם בהמשך.
כך אופייה הסגור והנחבא אל הכלים של רוזלינדה משאיר אותה סגורה ומתקשה ליצור קשר עם מיכל ואיתי - האימא והילד מהבית ממול- כי זה פשוט מי שהיא. דווקא מתוך הקושי הזה, ההצלחה מרגשת ועוצמתית יותר ועשויה לשמש מודל מחזק עבור הילדים שייחשפו לספר, ובעיקר עבור הביישנים והחששנים שבהם.
רוזלינדה חוששת, מסתכלת מהצד על שלל המשפחות (זה המקום להדגיש שכאמא יחידנית התרגשתי מהאופן האגבי שבו משפחה של אמא וילד מוצגת בספר), והשכנים ממול הם אלה שנוקטים יוזמה, שולחים לה ציור, פונים אליה ברחוב ולבסוף מאפשרים לה להצטרף לאינטימיות הביתית שלהם. ודווקא למרות - ואולי בזכות - התפקיד הסביל הזה שרוזלינדה ממלאת בתהליך יצירת הקשר, התרגשתי במיוחד לראות שבכפולה הסוגרת את הספר יחסי הכוחות מתהפכים ואמא ואיתי מצוירים כשהם יושבים על ענף לצידה של רוזלינדה על העץ שלמרות המעבר לבניין דירות, נשאר המרחב הביתי האמיתי של רוזלינדה.
אין סולם, מנוף או מילים שיסבירו איך הם הגיעו לשם או איך יצליחו לרדת, אבל גם אין בכך צורך. זה כוחן של מכשפות, זה כוחם של סיפורים.
איריס ארגמן / רוזלינדה עוברת דירה, איירה: נטעלי רון־רז, מטר
ראה:
*https://www.tapuz.co.il/threads/סקירה
.15585890/*https://www.tapuz.co.il/threads/נטעלי-רון-רז-קולאז׳-של-פירוק-וחיבור-מחדש.15584917/
*https://www.tapuz.co.il/threads/חדש
-רוזלינדה-עוברת-דירה-איריס-ארגמן-איור-נטעלי-רון-רז-הוצאת-מטר-2022-קטגוריה-ילדים.15576849/#post-145041954*