The new Rainbow
New member
אובדת עיצות
שלום לכם. אני קוראת סמויה כאן והחלטתי שהגיע הזמן שאשפוך את אשר על ליבי. אני בחורה בת 23. היה לי חבר כמעט שנה וחצי...נקרא לו אמיר לצורך העניין. לפניו היו לי 2 קשרים רציניים וארוכים אך אותו - אהבתי מכולם. לא הייתי ישנה בלילות מרוב עודף רגש והתרגשות שבכלל יש לי איתו בחיים ! הקשר שלנו בהתחלה היה מושלם. מפרגן, רומנטי, נופשים, הפתעות, צימרים, ממש כמו באגדות. ואז אחרי כמעט שנה משהו שם השתבש. אני הפכתי אובססיבית וקנאית והוא בדיוק ההפך - התרחק. נפרדנו. פעמיים. הפעם הראשונה היתה קשה מאוד, והוא זה שיזם את החזרה. הפעם השניה היתה כי הוא החליט לעזוב את הארץ לטובת טיול בחו"ל לתקופה של 3 וחצי חודשים. הוא החליט שהוא לא רוצה להיות איתי. הוא לא רצה לחכות לי, לא רצה שאחכה לו, וכדבריו "רצה להיות משוחרר". נפרדנו ביום שהוא טס..כך שכל הזמן הזה ידעתי לקראת מה אני הולכת וידעתי שזה יגמר ברגע שהוא יטוס. הפרידה היתה לי פחות קשה מהקודמת כי הוא פשוט לא היה כאן. התחלתי גם באותה תקופה ללמוד והעסקתי את עצמי בהמון המון דברים שתפסו לי זמן רב. וכאן נכנסים ההורים שלי לתמונה. נכון, אני אמנם בת 23 אבל גרה בבית ולצערי ההורים שלי ידעו על כל פיפס בקשר שלנו - שלא ביוזמתי. הם היו מאזינים לי כל הזמן, חוקרים כל הזמן וכועסים כשלא שיתפתי וסיפרתי, והם מבחינתם מחקו אותו. הוא מחוק. הוא מת. כי הוא נפרד ממני ופגע בי מאוד, ולכן הוא מת מבחינתם, לא קיים, ואם הם יראו אותו ברחוב - חבל לו על הזמן. ואני במשך כל התקופה הזו בחו"ל רק ספגתי מהם מילים כמו "מגיע לך...למה חזרת אליו בכלל..הוא עזב אותך פה לבד ופגע בך..הוא זבל..הוא מנאיק". ואני שניסיתי כל הזמן להתגבר עליו, להדחיק, לא להתמודד - זה פשוט לא עבד. ואז הוא חזר לארץ. יצר קשר. אף אחד לא ידע על זה. עברו כמה ימים ונפגשנו. ואז...נפגשנו שוב. ושוב. והדמעות פרצו, והגעגועים גם כן,דבר הוביל לדבר ומכאן אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה. ואף אחד לא ידע על זה- לא החברות שלי, לא המשפחה שלי, פשוט אף אחד. חשוב לי לציין שבכל התקופה הזו שהוא לא היה בארץ אני לא עשיתי שום דבר עם אף אחד, וגם הוא לא. הוא לא בחור פלרטטן, הוא לא אחד כזה שיוצא עם בחורות לרוב, הוא לא יוזם, הוא פשוט לא בחור כזה, וזה מה שאהבתי אצלו, שזה בנאדם שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות לחלוטין. מאז ועד היום - חלפו להם 5 חודשים. 5 חודשים בהם אנחנו נפגשים בסתר, מנהלים "רומן סודי" כאשר המשפחה שלו לא יודעת מכלום, המשפחה שלי בטח שלא. אם ההורים שלי ידעו - זה הסוף שלי, אני נזרקת לרחוב עם תיק. ולא, אין לי אפשרות כלכלית כרגע לגור לבד ולעשות כרצוני - הלוואי ויכולתי. מה גם שאני כרגע מתחילה ללמוד כפול 3 שנים אז בכלל. ב-5 חודשים הללו שמרו אמונים אחד לשניה. הוא לא עשה כלום עם אחרות וגם אני לא. פשוט "ביחד" אבל "לא ביחד". והיום בהסתכלות אחורה - אין לי מושג איך עמדתי בזה. באמת שאין לי. ועכשיו - פתאום התהפכו היוצרות. הוא זה שפתאום לוחץ שניפגש, שנתראה, שניהיה יחד, שניסע לטייל, ושנעשה דברים משותפים. אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה כי ההורים שלי לא יודעים עליו ועל קיומו בחיים שלי. ושתבינו, אם הם ידעו - אני נזרקת לרחוב. פשוט ככה. הם מוחקים אותי וגם עליי הם ישבו שבעה. אני באמת מפחדת להגיע ליום בו הם יגלו את הכל. עכשיו, אחרי החפירה הארוכה כ"כ שלי- כאן אתם נכנסים לתמונה. מה אתם הייתם עושים במקומי? איך אתם הייתם ממשיכים להתנהל ? היית ממשיכים בטקטיקת ההסתרה הזו או שמא יוצאים עם זה החוצה בכל הכוח ויהיה מה שיהיה? כי אני באמת כבר אובדת עיצות... תודה לכל מי שקרא. תודה לכל מי שיגיב.
שלום לכם. אני קוראת סמויה כאן והחלטתי שהגיע הזמן שאשפוך את אשר על ליבי. אני בחורה בת 23. היה לי חבר כמעט שנה וחצי...נקרא לו אמיר לצורך העניין. לפניו היו לי 2 קשרים רציניים וארוכים אך אותו - אהבתי מכולם. לא הייתי ישנה בלילות מרוב עודף רגש והתרגשות שבכלל יש לי איתו בחיים ! הקשר שלנו בהתחלה היה מושלם. מפרגן, רומנטי, נופשים, הפתעות, צימרים, ממש כמו באגדות. ואז אחרי כמעט שנה משהו שם השתבש. אני הפכתי אובססיבית וקנאית והוא בדיוק ההפך - התרחק. נפרדנו. פעמיים. הפעם הראשונה היתה קשה מאוד, והוא זה שיזם את החזרה. הפעם השניה היתה כי הוא החליט לעזוב את הארץ לטובת טיול בחו"ל לתקופה של 3 וחצי חודשים. הוא החליט שהוא לא רוצה להיות איתי. הוא לא רצה לחכות לי, לא רצה שאחכה לו, וכדבריו "רצה להיות משוחרר". נפרדנו ביום שהוא טס..כך שכל הזמן הזה ידעתי לקראת מה אני הולכת וידעתי שזה יגמר ברגע שהוא יטוס. הפרידה היתה לי פחות קשה מהקודמת כי הוא פשוט לא היה כאן. התחלתי גם באותה תקופה ללמוד והעסקתי את עצמי בהמון המון דברים שתפסו לי זמן רב. וכאן נכנסים ההורים שלי לתמונה. נכון, אני אמנם בת 23 אבל גרה בבית ולצערי ההורים שלי ידעו על כל פיפס בקשר שלנו - שלא ביוזמתי. הם היו מאזינים לי כל הזמן, חוקרים כל הזמן וכועסים כשלא שיתפתי וסיפרתי, והם מבחינתם מחקו אותו. הוא מחוק. הוא מת. כי הוא נפרד ממני ופגע בי מאוד, ולכן הוא מת מבחינתם, לא קיים, ואם הם יראו אותו ברחוב - חבל לו על הזמן. ואני במשך כל התקופה הזו בחו"ל רק ספגתי מהם מילים כמו "מגיע לך...למה חזרת אליו בכלל..הוא עזב אותך פה לבד ופגע בך..הוא זבל..הוא מנאיק". ואני שניסיתי כל הזמן להתגבר עליו, להדחיק, לא להתמודד - זה פשוט לא עבד. ואז הוא חזר לארץ. יצר קשר. אף אחד לא ידע על זה. עברו כמה ימים ונפגשנו. ואז...נפגשנו שוב. ושוב. והדמעות פרצו, והגעגועים גם כן,דבר הוביל לדבר ומכאן אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה. ואף אחד לא ידע על זה- לא החברות שלי, לא המשפחה שלי, פשוט אף אחד. חשוב לי לציין שבכל התקופה הזו שהוא לא היה בארץ אני לא עשיתי שום דבר עם אף אחד, וגם הוא לא. הוא לא בחור פלרטטן, הוא לא אחד כזה שיוצא עם בחורות לרוב, הוא לא יוזם, הוא פשוט לא בחור כזה, וזה מה שאהבתי אצלו, שזה בנאדם שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות לחלוטין. מאז ועד היום - חלפו להם 5 חודשים. 5 חודשים בהם אנחנו נפגשים בסתר, מנהלים "רומן סודי" כאשר המשפחה שלו לא יודעת מכלום, המשפחה שלי בטח שלא. אם ההורים שלי ידעו - זה הסוף שלי, אני נזרקת לרחוב עם תיק. ולא, אין לי אפשרות כלכלית כרגע לגור לבד ולעשות כרצוני - הלוואי ויכולתי. מה גם שאני כרגע מתחילה ללמוד כפול 3 שנים אז בכלל. ב-5 חודשים הללו שמרו אמונים אחד לשניה. הוא לא עשה כלום עם אחרות וגם אני לא. פשוט "ביחד" אבל "לא ביחד". והיום בהסתכלות אחורה - אין לי מושג איך עמדתי בזה. באמת שאין לי. ועכשיו - פתאום התהפכו היוצרות. הוא זה שפתאום לוחץ שניפגש, שנתראה, שניהיה יחד, שניסע לטייל, ושנעשה דברים משותפים. אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה כי ההורים שלי לא יודעים עליו ועל קיומו בחיים שלי. ושתבינו, אם הם ידעו - אני נזרקת לרחוב. פשוט ככה. הם מוחקים אותי וגם עליי הם ישבו שבעה. אני באמת מפחדת להגיע ליום בו הם יגלו את הכל. עכשיו, אחרי החפירה הארוכה כ"כ שלי- כאן אתם נכנסים לתמונה. מה אתם הייתם עושים במקומי? איך אתם הייתם ממשיכים להתנהל ? היית ממשיכים בטקטיקת ההסתרה הזו או שמא יוצאים עם זה החוצה בכל הכוח ויהיה מה שיהיה? כי אני באמת כבר אובדת עיצות... תודה לכל מי שקרא. תודה לכל מי שיגיב.