אבחון אוטיזם - התייעצות

[SchizoFriend]

גם אני לגמרי מסכים עם גורג

קראתי קצת את ההודעות כאן...
הבנאדם צריך לשאול את עצמו לשם מה האיבחון?
המסמך הרישמי , חתיכת הנייר הזו לא באמת תגיד לבחור מי הוא ומה הוא.
זה רק מפתח, וזו שאלה טובה מה הוא רוצה לפתוח עם האבחון והאם זה בכלל נכון לעשות? יש דלתות שעדיף שישארו סגורות.
אני כמובן מדבר על האבחון הרישמי.

טיפול ניתן לקבל גם ללא אבחון, והדבר הנכון הוא אם המטרה היא טיפול, להתחיל בטיפול ובמידת הצורך המטפל יכול להמליץ על אבחון.

גם אני מסכים שאבחון עלול להיות מסוכן.
זה נותן לאנשי המקצוע "שיניים" נותן להם לגיטימציה לעשות מה שנראה להם בלי לראות את האדם שמולם רק את האבחנה.

אני מאובחן עם סכיזופרניה, אושפזתי לא פעם אחת, ולא היה צורך באבחנה כדי לאשפז, (בניגוד לרצון המאושפז).
מספיק לדבר עם האדם (איש המקצוע) הלא נכון, תאמין לי קשה יותר לאתר את האדם הנכון.
מה שאני מנסה לומר זה, שעצם העיסוק "בתחום הנפש" באופן רישמי , עצם הפניה לאיש מקצוע יש בה סכנה. לפעמים הם כל כך רוצים לעזור, שלא מעניין אותם אם אתה בכלל מעוניין בעזרתם.

בקיצור, שייזהר ...
סטודנט לרפואה, אדם מתפקד, אז מה אם הוא קצת מתוסבך ומורכב?
למה להתחיל לחפור? זהירות , שלא ייפול בבור.

 

[potter7]

עושה רושם

שלמעט (אולי) schlomitsmile, אף אחד מהמגיבים לא רואה ערך בעצם קבלת אבחון רשמי לכשעצמה כמשהו שעשוי להיטיב עם מצב המאובחן. היו מגיבים שאף שללו מפורשות (להבנתי) את התועלת האישית למאובחן רק מעצם ה"ידיעה" שהוא מאובחן רשמית.
הבנתי נכון?
אשמח להבין גם (ממי שמוכן לשתף) אם העמדה ש'אבחון לכשעצמו לא מיטיב', באה מאדם שאובחן רשמית או מכזה שמעולם לא אובחן.

תודה רבה שוב על כל התגובות

 

[arana1]

אני אובחנתי, עזר לי להשיג קיצבה

אבל וויתרתי עליה ברגע שהתחלתי לעבוד בעבודה משתלמת נורא.

את הקירבה שלי לזהות אוטיסטית זיהיתי מייד שהתחלתי לקרוא חומר על הנושא,בעיקר בבלוגים ובפורומים של אוטיסטים.
וחלק ממה שדובר שם די עזר לי בהבנת עצמי ובעצם גם לחוות לראשונה שאני לא מפלצת אלא יש עוד אנשים כמוני.

צד המידע של האבחון לא מעניין אותי, לפסיכולוגים ולמאבחנים אין שמץ של מושג לגבי הזהות האוטיסטית, הם גם לא ממש מתעניינים בה, מה שמעניין אותם זה רק המרחק שלה מהנורמה, שאותו הם מזהים כתסמין ולא כהיבט לגיטימי של זהות אנושית, כך שאם כבר אז המגע עם מאבחנים יכול רק להזיק ולהעצים את החרדה והבדידות והיאוש והסבל,
לדעתי הוא גם מאוד מבלבל ומזיק

 

[גורג42]

אני אובחנתי (פעמיים - בעצם)

ואני לא חושב שמישהו פה שולל באופן גורף את התועלת האפשרית שאבחון.

מה שהאנשים פה מנסים להגיד לך זה ש-:

(1) יש בזה גם סיכון מסוים של הפרת סודיות (ותאמין לי שזה לא פריט מידע שתרצה שידלוף בטעות).

(2) בגלל השינויים שנעשו לאחרונה בקריטריונים לאבחון, א"ס בוגר שמתפקד באופן סביר יקבל אבחון שלילי (ושגוי)

(3) יש דרכים אחרות, מסוכנות פחות ומהימנות יותר, לדעת אם אתה על הספקטרום או לא.

(4) השאלה היא לא "מה התועלת האפשרית באבחון" באופן כללי, אלא איזו סיבה יש לכם - במקרה הספציפי שלכם - לפנות לאבחון. צריך סיבה מוצקה מאוד כדי לבצע מהלך כזה, ולא סתם משאלת לב כללית מעורפלת.

 

[noamlah]

ניסיון טרי

אני כיום בן 30
לפניי כשנה וחצי הייתי סטודנט לחינוך מיוחד, תחום שבו אני עוסק בערך מאז שסיימתי שירות צבאי
כל החיים שלי, בעיקר במהלך הילדות התמודדתי עם קשיים חברתיים, בריונות מצד אחרים, חוסר הבנה של המערכת אותי ושלי אותה וגם קושי בלווסת את עצמי רגשית, הרגשתי תמיד בן אדם לא מאוזן אך הצלחתי להתמודד, גם בזכות העקשנות שלי וגם בזכות הסביבה שלי שהייתה דיי תומכת

לפניי כשנה וחצי הייתי בשנה האחרונה לתואר ובעקבות מספר דברים שקרו חיפשתי גם את הסמליות וה"התקרבות לעצמי" כמו שהחבר שלך מחפש
באותה שנה גם חנכתי ילדה אוטיסטית כך שהסיפור נשמע לי פתאום מאוד טוב כי הריי "מצאתי את עצמי וגיליתי את האמת שלי בזכותה"

קיבלתי על עצמי את תפקיד האוטיסט הגאה והשלם עם עצמו
רק מה? במקום שזה יביא אותי לעצמה כלשהיא רק הרגשתי חלש יותר, כועס יותר על העולם, חווה בראש מחדש חוויות טראומתיות מכיתה ו' שמסתדרות עם סיפור האוטיזם למרות שכבר שנים לא היו רלוונטיות. אני, שעד אז הייתי מדייק בזמנים ולא מאחר אפילו ביום פתאום מחסיר, לא מגיש עבודות, מרגיש מנותק
כל השנה התעסקתי רק בי ובחיבור הענק שלי לאותה ילדה

ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, זה רק שלב ואם אתמיד בסמליות ובסיפור ארגיש בסוף את הכח שחיפשתי מאחוריי הזהות האוטיסטית, התחלתי "להופיע" עם הסיפור בפניי אנשים, סטודנטים שהיו איתי, קיבלתי מחיאות כפיים ואמרות כגון "ריגשת אותי", זה מילא אותי לרגע אבל החיים זה לא סרט ואין כתוביות אחריי המחיאות כפיים, הכל ממשיך להתקיים ואני נשאר לבד

אז חשבתי שהאבחנה תציל אותי ודחפתי לכך שהיא תתקיים והיא הגיעה אבל לא ניצלתי כי שוב אנחנו לא בסרט ואחריי האבחנה אין כתוביות שעולות אלא הכל ממשיך. נשארתי לבד וגם מאוד כועס שהמאבחנים לא מקבלים את גישת ה"אני אוטיסט גאה, גיליתי את עצמי" אלא מחייכים חיוך מזלזל ומהנהנים

לא הצלחתי ללמוד ולמעשה גם במהלך השנה שאחריי זה הייתי מנותק, לא מצליח לפתוח ספר ובקושי לראות טלוויזיה בלי לרעוד ולבכות, נהייתי גם מאוד אלים כלפיי עצמי ואני חושב שאם לא הייתה לי משפחה תומכת ומכילה כנראה גם הייתי מגיע למצב פסיכוטי ואשפוז

למעשה רק עכשיו מתחיל להתעורר ומתכנן לסיים את התואר בשנה הקרובה, להמשיך את חיי ולעשות דברים שאני אוהב, אני עדיין אוטיסט, זה לא שאני כבר לא וזה לא מפריע לי, אוליי גם אעזר באבחנה למקרים מסויימים אם היא כבר פה

אבל הסמליות מיותרת ומזיקה לפי דעתי, בן אדם "מגלה את עצמו" במהלך החיים צעד אחר צעד, כל פעם משהו חדש והוא מבין זאת דרך חוויות לעתים מהנות ולעתים כוללות כאב, אדם לא "מגלה את עצמו" דרך דברים שמדווחים לו על עצמו וסיפורים מרגשים שהוא מספר

אם חבר שלך מחפש דרכים פרקטיות שיעזרו לו להסתדר בחיים יותר טוב ולקבל טיפולים שהוא צריך יותר בזול שיברר מה האבחנה נותנת לו ואם צריך שיעשה אותה בלי הרבה דרמה
אבל אם העניין העיקרי הוא חיפוש עצמי וסמליות, בתור אחד שהיה שם מציע לו שיעזוב את זה

 

[arana1]

אולי כי חיפשת את ה"כח" שמאחורי דימוי האוטיסט

חלק מהבעייה הכל כך קשה באוטיזם שעדיין קשה מאוד למצוא מסלולי מימוש עצמי כאוטיסט בחברה,
לעשות "קריירה" מזה שאתה אוטיסט בוודאי לא מומלץ,
גם בגלל זה מעולם לא הצטרפתי לקטע האקטיביסטי שאוטיסטים רבים מוצאים דרכו ביטוי עצמי.

גילוי עצמי לעולם לא נפסק, וגם לא צריך להיפסק, להפך, מה שהכי יפה בו שזה מהלך נצחי,
ההבנה שאתה אוטיסט פשוט מכיילת אותך לבחירות מדוייקות יותר למהותך ופותחת את אפשרות הביטוי, העצמי והאחר, שלך.

מה שאתה עשית זה לבחור בין קריירה כאוטיסט לקריירה כאדם נורמטיבי,
ניסית אחת ? לא צלחה חזרת לדרך הקודמת, הנורמטיבית יותר,
מה שטוב שמצד אחד משהו בך בטח השתנה אבל אחרים, למשל כמוני, לעולם לא יוכלו לחזור למסלול הנורמטיבי,
ולא בגלל האבחון דווקא,
וגם לא רוצה.

חיפשת קבלה חברתית, הכרה, מחיאות כפיים, כאוטיסט, אלא שבשבילי למשל להיות אוטיסט זה גם לזהות מסלול שלא מחפש מיצוי עצמי דרך מחיאות כפיים,
מסלול כזה גם יהיה דומה יותר למסלול שהפחיד אותך בזמן הקשר עם הילדה,
כזה שלא חי את הזמן הנורמטיבי, את לוחות הזמנים שלו,את המטלות והמטרות שלו, אלא מחפש חיבור ענק, מהותי, שהוא יותר יחודי ולכן גם בין אישי.

בקיצור, מבחינתי אהבה זו הגשמה הרבה יותר מהותית מקריירה וקבלה חברתית,
דווקא בגלל שאין בה הרבה מחיאות כפיים כשמורידים את המסך אחרי ההצגה,
וכן, כל זה עדיין מאוד בודד וזועם כי קבלה מהותית ואמיתית של זהות אוטיסטים עדיין אין.

אהבה אובססיבית נשמע לי כמסלול הכי מדהים, אם כי הייתי מאוד משתדל לא לקיים כזאת לילדה, ובוודאי לא לילדה שאני חונך

 

[noamlah]

מסכים מאוד. דימוי זו המילה המדוייקת

העניין הוא שלא הרבה אנשים מסוגלים לעשות הבדלה בין הדימוי לאמת
בעיקר אנשים שלומדים מקצועות טיפוליים וחושבים שבגלל זה הם מעל זה

ובקשר אליי...כן, אני רוצה לחיות את חיי עם אהבה מהותית לעולם הזה, רוצה חיבור מהותי וייחודי ובין אישי, גם מרגיש שחוויתי זאת בחיים שלי במספר אפיזודות

מצד שני רוצה גם להצליח במטרות שאני מציב לעצמי ולהגיע להישגים
יכול להיות שזה עושה אותי יותר נורמטיבי מאנשים מסויימים ופחות נורמטיבי מקבוצה אחרת

אבל כמו שאמרתי דיי הגעתי למסקנה שהעיסוק בשאלה "האם אני נורמטיבי?" היא שאלה דיי ריקה ואולי אף מסוכנת כי היא זו שגורמת לי לראות את עצמי באור של הנורמה ולהכניס את עצמי לתוך דימויים

לכן גם אף אחד לפי דעתי לא צריך לחיות את חייו דרך השאלה הזאת והוריאציות השונות שלה

 

[arana1]

רואה וחווה זאת, מעט, אחרת.

כי לדעתי שאלת הנורמה,המרחק ממנה,ומאפייניו, מאוד קשורה, ולא רק אצלי אלא בוודאות גם באוטיזם בכללי, לשאלה המאוד מאוד לא פתורה של היחס בין מה שנחשב כהישגי לבין אישי,
בין ההיבט הפרטי להיבט הציבורי.

השונות לא מתבטאת כהעדפה להיבט אחד על פני השני אלא כזהות שמחברת בין הבן אישי להישגי בצורה שונה מזאת המקובלת והמוסכמת כרגע,
והדרך שבה זה מפוספס מאוד מקשה, וזה מפוספס גם כי בדיוק בגלל שאוטיזם מבטא ומתבטא כיחס שונה בין האישי לציבורי אז הוא מתקיים רובו ככולו בנקודה עיוורת לחלוטין לאדם הנורמטיבי,
ומכאן גם רוב הקשיים והתגובות הקשות.

אז מבחינתי לשאלה הזאת יש משמעות ואני חי את חיי גם דרכה,
דווקא בגלל שיתכן שדווקא לאוטיסט הצד האחד מחובר מאוד לצד האישי,
למשל אצלי די ברור שהצד הפילוסופי הכי מחובר לצד הרומנטי,
מה שמוביל למקומות מעניינים וגם מדכאים אבל בכל מקרה כדאי לדעת את זה וגם את המידה שבה צירוף כזה לא מקובל ולא מתאים למוסכמה.

ואפשר לראות גם די בקלות שגם אצל אוטיסטים רבים אחרים הצד האישי והפרטי והבין אישי מחובר לצד ההישגי והציבורי בצורה שלכן מחריגה אותם, לפעמים בדרך שלכן מעוררת המון בעיות, מהמוסכמה, ולא פעם דווקא בגלל שהיא אינטגרטיבית יותר.

 

[אילת שלום]

הבת שלי אובחנה בגיל 18.5, האבחון אמנם לא שינה את החיים

שלה, היא ממשיכה לעסוק בדיוק באותם דברים, אבל זה עשה משהו טוב באישור העצמי, כלומר אם בעבר היא הייתה נלחמת יותר בעצמה כדי להשיג תוצאה שרצתה, כי היא הרגישה מקולקלת ( לדבריה) אז היום היא יותר מתרגלת על מנת לאפשר לעצמה יותר, שזו כמעט אותה עשייה אבל ממקום יותר מעצים ופחות מבזבז אנרגיה, שגם כך אנרגיה זה מצרך יקר ערך אצלה .

 

[potter7]

תוכלי להסביר את:

"היום היא יותר מתרגלת על מנת לאפשר לעצמה יותר"?
לא חושב שירדתי לסוף דעתך.

ושוב, תודה על התגובות. אולי חשוב להבהיר שהכוונה ב"היכרות עצמית" אינה "דרמה" או "מסע חיפוש" כמו שכמה מגיבים תיארו זאת כאן. הבחור יותר בעניין של "לעשות לעצמו סדר בראש" כמו שהוא מגדיר את זה. אולי אפילו לא לשתף אחרים (למעט משפחה קרובה/ אולי כמה חברים).
הטריגר העיקרי מהבחינה הזו זה עצה של איש מקצוע (פסיכולוג) שאמר לחבר שעצם האבחון עצמו יכול לסייע לו בהתמודדות, ולהקל על התופעות שהוא סובל מהן כיום (לא האוטיזם עצמו במובן הצר, אלא הסטרס ובעיות גסטרו שנלוות לכך, שמיוחסות גם לאוטיזם).

 

[schlomitsmile]

יש אנשים שבשביל "סדר בראש"
לא מרגישים צורך באבחון רשמי, הם קוראים בלוגים של אנשי ספקטרום וכד'
עושים מה שמכונה 'אבחון עצמי', ודי להם בכך.
אחרים, כן מרגישים צורך באישור חיצוני של איש מקצוע,
או כפי שהאבא של ילדיי אמר בזמנו "מישהו אובייקטיבי".
היה כבר ברור לו וגם לי שהוא על הספקטרום,
לא הבנתי למה הוא מחפש מאבחן מקצועי,
וזה היה ההסבר שלו.
כאמור, כל אחד וגישתו.

ממליצה לו לצפות בסרט התיעודי 'תפקוד גבוה' של דנה דיאמנט,
יש שם כמה אנשים שהתאבחנו (עצמית או באמצעות מאבחן) בבגרותם.

 

[אילת שלום]

בעיקרון בגלל או בזכות, החושיות המאוד מוגברת של הבת שלי

היא תמיד היא הרגישה צורך להילחם, או נגד אחרים או נגד עצמה כדי ליצר את התוצאה שרצתה, לדבריה זה נתן לה את התחושה שהיא מקולקלת, שהיא לא מקבלת את עצמה, שהיא נאבקת. אחד הדברים שהיא למדה לעשות זה לקבל את מי שהיא מצד אחד ולתרגל את מה שהיא רוצה להשיג במדרגה המתאימה מצד שני, על מנת שהיא תוכל לאפשר לעצמה לעשות את מה שהיא רוצה ולמרות שקשה לה... בעדינות עם עצמה כי היא מתקשה לווסת את האנרגיות של עצמה... אני מניחה שהבחור שאת מדברת עליו, נמצא במדרגה אחרת מביתי, אבל כל אחד מתרגל במדרגה שלו, אני מאוד מסכימה עם התגובות שקיבלת כאן,
האבחון עצמו הוא סימבול, אפשר אתו ואפשר גם בלעדיו יחד עם זאת ... עם או בלי אבחון יש צורך לתרגל ולהתמודד עם הקשיים כדי להרגיש טוב עם מי שאתה.... זה מאמר שהיא כתבה על העולם של המקולקלים https://goo.gl/btTp33

 

[arana1]

לדעתי ולצערי זה פשוט נאיבי מצידו

כי זה לא שאנשים דלוקים על מסע חיפוש או דרמה אלא שיחס "טכני" לאוטיזם או האשליה של זמינות טיפול מקצועי בנקודות מסויימות לפי הצורך והבחירה שלך זה פשוט לא זה.

אוטיזם יכול להיות כה מורכב וכה מפריע ומחריד וקשה בדיוק בגלל שזו תופעה מאוד אינטגרטיבית,
זה לא משהו כמו שהורים רבים חשבו או חושבים שאפשר להתמודד איתו דרך מסחרא של תן לי את הטוב וקח את הרע,
זה זהות, מהות, שבה היבטים רבים קשורים אחד לשני,
שאגב,
גם זה היבט שדי מחריג אותה מהזהות הנורמטיבית ומהמוסכמה שמשרתת רק אותה


כאילו החבר שלך אומר שהוא רוצה להמשיך בקריירה שלו כרגיל אבל לבער את את מה שהוא מזהה כתופעות הלוואי של האוטיזם,
זה לא עובד ככה