Alinush182*
New member
אהבה של כאב.
זהו מכתב שאני רוצה לישלוח לאהובי, אבל זאת אני יכולה להגיד רק עליו מכיוון שאינני אהובה עליו ולו קצת. --------------------------------------------------------------------- יש שני סוגי אהבה: סוג 1-האבה עם הפרחים, הלבבות האדומים והנשיקות, אהבה מושלמת, אהבה מסוג זה קיימת רק באגדות, ואם יש אנשים שהאהבה שלהם היא אכן מסוג המושלת הזה-הרי אלוהים בירך אותם. סוג 2-אהבה של כאב דמעות ואכזבה, או במילים פשוטות-אהבת יום-יום, אהבה מסוג ב´, אני "התברכתי" בסוג אהבה זה, אני אוהבת אבל לא נאהבת, האם יש משהו יותר נורא מלהתייסר מאהבה וכאב ולדעת שבשביל אהובך את כמעט ולא קיימת, את כמו אויר בישבילו, יש כמוך בכל מקום, את לא מיוחדת, את פשוט עוד אחת, ובזמן שאת בוכה עליו ומתייסרת, הוא חושב על מישהי אחרת, ומתייסר בידיוק כמוך מאהבה אליה, ואת לא מבינה מדוע דווקא היא בחירת ליבו? מדוע לא את? מה יש לה שלך אין? יש לה את האהבה שֵלָך לא תיהיה לעולם, ואז את מבינה, שכנראה אותה הנערה לא מבינה איזה פרס נפל לחיקה, להיות אהובה על ידי אותו אחד, שאת עצמך תיתני את נשמתך עבורו בלי לחשוב פעמיים, אותו אחד שאת בוכה עליו בלילות, אותו אחד שלא עברת דקה בלי שאת לא חושבת עליו ולא מזילה דמעה, שמעה שחורה של כאב, דמעה שאת רוצה שתיהיה מתוקה, אבל את יודעת שזה בלתי אפשרי... מהרגעים הראשונים שדיברתי איתו הבנתי שהוא האחד בישבילי, אבל האם אני האחת בישבילו??? שנינו יודעים שהתשובה היא שלילית, וגם לו הייתה חיביות, זה לא היה משנה, כי אני רחוקה ממנו כמו שאני רחוקה מהגשמת כל משאלותיי, וגם לו ארצה בכל כוחי להיות לידו, אדע שאין זה אפשרי, ולעולם לא אוכל להיות לצידו, לעולם... ובעוד אני ממשיכה ליפול לתהום, לתהום הענקית של הרגשות שלי כלפיו, תהום שאין ממנה דרך חזרה, תהום עמוקה שתשאיר לך צלקת בלב הקטן והאוהב שלך לכל החיים. ואני ממשיכה לאהוב בכל ליבי, כל עוד נפשי בי, הרבה אמרו לי לעזוב,לשחרר לנתק ולשכוח, כל עוד יש בי הכוח, אבל אני לא יכולה, לא יכולה לשחרר את אהבתי הגדולה ביותר, את האהבה שאני עוד לא כל כך מכירה וכבר ממנה כל כך סובלת. והוא לא אוהב אותי ולו קצת וכל מה שנשאר לי זה להיתייסר מאהבה של כאב, מאהבה שאמורה להיות כל כך מתוקה. אהבה שאמורה להתגבר על הכל, באגדות.... ובעודי כותבת שורות אלו זולגות מעיני דמעות שחורות של כאב שממשיכות לשאול "למה?"..... --------------------------------------------------------------------- נ.ב. אני חדשה בפורום הזה, אני בת 14 ואני מאוד אשמח לשמוע תגובות של כמה שיותר אנשים על המכתב הזה והאם כדי לי לשלוח אותו.... ביי ביי...
זהו מכתב שאני רוצה לישלוח לאהובי, אבל זאת אני יכולה להגיד רק עליו מכיוון שאינני אהובה עליו ולו קצת. --------------------------------------------------------------------- יש שני סוגי אהבה: סוג 1-האבה עם הפרחים, הלבבות האדומים והנשיקות, אהבה מושלמת, אהבה מסוג זה קיימת רק באגדות, ואם יש אנשים שהאהבה שלהם היא אכן מסוג המושלת הזה-הרי אלוהים בירך אותם. סוג 2-אהבה של כאב דמעות ואכזבה, או במילים פשוטות-אהבת יום-יום, אהבה מסוג ב´, אני "התברכתי" בסוג אהבה זה, אני אוהבת אבל לא נאהבת, האם יש משהו יותר נורא מלהתייסר מאהבה וכאב ולדעת שבשביל אהובך את כמעט ולא קיימת, את כמו אויר בישבילו, יש כמוך בכל מקום, את לא מיוחדת, את פשוט עוד אחת, ובזמן שאת בוכה עליו ומתייסרת, הוא חושב על מישהי אחרת, ומתייסר בידיוק כמוך מאהבה אליה, ואת לא מבינה מדוע דווקא היא בחירת ליבו? מדוע לא את? מה יש לה שלך אין? יש לה את האהבה שֵלָך לא תיהיה לעולם, ואז את מבינה, שכנראה אותה הנערה לא מבינה איזה פרס נפל לחיקה, להיות אהובה על ידי אותו אחד, שאת עצמך תיתני את נשמתך עבורו בלי לחשוב פעמיים, אותו אחד שאת בוכה עליו בלילות, אותו אחד שלא עברת דקה בלי שאת לא חושבת עליו ולא מזילה דמעה, שמעה שחורה של כאב, דמעה שאת רוצה שתיהיה מתוקה, אבל את יודעת שזה בלתי אפשרי... מהרגעים הראשונים שדיברתי איתו הבנתי שהוא האחד בישבילי, אבל האם אני האחת בישבילו??? שנינו יודעים שהתשובה היא שלילית, וגם לו הייתה חיביות, זה לא היה משנה, כי אני רחוקה ממנו כמו שאני רחוקה מהגשמת כל משאלותיי, וגם לו ארצה בכל כוחי להיות לידו, אדע שאין זה אפשרי, ולעולם לא אוכל להיות לצידו, לעולם... ובעוד אני ממשיכה ליפול לתהום, לתהום הענקית של הרגשות שלי כלפיו, תהום שאין ממנה דרך חזרה, תהום עמוקה שתשאיר לך צלקת בלב הקטן והאוהב שלך לכל החיים. ואני ממשיכה לאהוב בכל ליבי, כל עוד נפשי בי, הרבה אמרו לי לעזוב,לשחרר לנתק ולשכוח, כל עוד יש בי הכוח, אבל אני לא יכולה, לא יכולה לשחרר את אהבתי הגדולה ביותר, את האהבה שאני עוד לא כל כך מכירה וכבר ממנה כל כך סובלת. והוא לא אוהב אותי ולו קצת וכל מה שנשאר לי זה להיתייסר מאהבה של כאב, מאהבה שאמורה להיות כל כך מתוקה. אהבה שאמורה להתגבר על הכל, באגדות.... ובעודי כותבת שורות אלו זולגות מעיני דמעות שחורות של כאב שממשיכות לשאול "למה?"..... --------------------------------------------------------------------- נ.ב. אני חדשה בפורום הזה, אני בת 14 ואני מאוד אשמח לשמוע תגובות של כמה שיותר אנשים על המכתב הזה והאם כדי לי לשלוח אותו.... ביי ביי...
