אובד עצות
שלום לכולם,
ניסיתי לתמצת ככל האפשר אשמח לעצתכם,
בן 35, נשוי+2, כ- 8 שנים + 3 שנים כחברות לפני החתונה, אשתי טובת לב, מתחשבת, משחררת, חברותית, אנחנו עם אותם ערכים, התקשורת טובה, יש בינינו שקיפות וכנות בקיצור על פניו שותפה טובה לחיים. אבל אני מרגיש שאני לא מאושר. עקרונית אפשר להגיד שמדובר בחיסרון אחד שמשיק כמעט לכל תחומי החיים – פאסיביות. לקח זמן אבל עם השנים הבנתי יותר ויותר שהחלום שלי היה אותה אישה אבל ביותר אקטיבי, מישהי שאעריך אולי אפילו שאעריץ את הנשיות שלה, את האינטיליגנציה, את היכולות, ואולי הכי חשוב שיודעת להנות מהחיים - שתיזום מדי פעם איזה יציאה או שסתם איזה ערב נשתה\נעשן ביחד \ שתיזום איזה טיול \ פעילות כלשהי... בקיצור מישהי שתסחוף אותי.
אני טיפוס מאוד הרפקתן, אקטיבי ודוחף בכל מסגרת בה הייתי ואני מוצא את עצמי היום יותר ויותר מהרהר במחשבה שאולי טעינו ואנחנו פשוט לא מתאימים כי באיזשהו מקום אני מרגיש שהזוגיות הזאת "מעכבת" אותי \ משעממת אותי, אולי אני צריך מישהי אחרת? אבל מנגד נכנסות מחשבות אחרות, שאולי בכלל הההיסטוריה המשפחתית חילחלה (אבא שלי כל חייו טען וטוען עדיין שאמא שלי לא מספיקה בשום דבר), אולי הפרפקציוניסטיות שלי (אני מאוד) היא הגורם לכל המחשבות למרות בתכלס אף פעם אין מושלם ולכולם יש חסרונות.
אציין שהפאסיביות שלה נוגעת כמעט בכל תחומי החיים, כמעט בכל תחום בחיים אני היוזם\המקדם\המוציא לפועל (למעט הטיפול השגרתי בילדים, בגלל העבודה שלי) אם זה בנוגע בהתנהלות הבית שיכול להגיע לרמות בלאגן ולכלוך קיצוניות בלי שזה ממש יזיז לה או יזיז לה אבל היא לא תעשה עם זה משהו (וזה לא שאני מר סדר וניקיון), סידורים ומשימות שבשגרה , סקס ,חום ואהבה, חוויות והרפתקאות ואפילו נשיות והמראה החיצוני שלה – לקח לי זמן לשכנע אותה לשים בושם כל יום, לק מדי פעם, להשקיע קצת בבגדים וכאלה (– לא ביקשתי שתהפוך להיות גברת מתוקתקת אבל בא לי להרגיש שהיא החברה הכי טובה שלי ולא החבר הכי טוב...) לפעמים אני מרגיש שכל ערב מה שתופס לה את הראש זה להירקב ולהירדם מול הטלוויזיה אבל גם בלי קשר לעייפות ולשגרה שום דבר לא זז מצידה.
אנחנו מדברים על כל הנושאים האלה בפתיחות והיא באמת מנסה להשתפר בכל הנק' שפירטתי ובחלק באמת משתפרת כשמהצד שלה לצערי (!) היא גם מרגישה שהיא מאכזבת אותי \ שהיא לא מספיק טובה בשבילי ושאני מסתכל רק על הדברים הפחות טובים אבל בסוף בסוף יכול להיות שאני מנסה לשנות אותה למה שהיא לא...
כמובן שכל השיחות\וויכוחים\מריבות האלה גורמות גם להרגשה פחות טובה בזוגיות ולרגשות שליליות בשתי הצדדים ואני מרגיש גם שאין כ"כ מה ללכת לטיפול כי כמו שכתבתי אין בעיית תקשורת ואנחנו מדברים על זה אבל שוב אולי אני מנסה לשנות אותה למה שהיא לא כשבכלל אני מבין שזוגיות שבה אחד מצפה לשינוי של השני לא בריאה.
עכשיו היא רוצה שנתקדם ונעשה עוד ילד ואני ממש אובד עצות ולא יודע מה לעשות... מרגיש מבולבל עם עצמי ולא מצליח לענות לעצמי אפילו על השאלה אם אני עדיין אוהב אותה...
זה הפרפקציוניסטיות המחורבנת שלי? ההיסטוריה?
אולי אני באמת יותר מדי ביקורתי כל הזמן, לא מעריך מה יש לי ביד \ לא מסתכל על הטוב?
או שבאמת אולי אנחנו לא מתאימים ועדיף לחתוך את זה עכשיו ולא לגרור את זה לעוד ילדים ועוד שנים? (איך בכלל עושים דבר כזה לעזאזל?? לעצמנו \ לילדים??)
אה... ואין דרך להפרד ולחזור (טכנית אין אפשרות... רבנות וכאלה)
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם!!
שלום לכולם,
ניסיתי לתמצת ככל האפשר אשמח לעצתכם,
בן 35, נשוי+2, כ- 8 שנים + 3 שנים כחברות לפני החתונה, אשתי טובת לב, מתחשבת, משחררת, חברותית, אנחנו עם אותם ערכים, התקשורת טובה, יש בינינו שקיפות וכנות בקיצור על פניו שותפה טובה לחיים. אבל אני מרגיש שאני לא מאושר. עקרונית אפשר להגיד שמדובר בחיסרון אחד שמשיק כמעט לכל תחומי החיים – פאסיביות. לקח זמן אבל עם השנים הבנתי יותר ויותר שהחלום שלי היה אותה אישה אבל ביותר אקטיבי, מישהי שאעריך אולי אפילו שאעריץ את הנשיות שלה, את האינטיליגנציה, את היכולות, ואולי הכי חשוב שיודעת להנות מהחיים - שתיזום מדי פעם איזה יציאה או שסתם איזה ערב נשתה\נעשן ביחד \ שתיזום איזה טיול \ פעילות כלשהי... בקיצור מישהי שתסחוף אותי.
אני טיפוס מאוד הרפקתן, אקטיבי ודוחף בכל מסגרת בה הייתי ואני מוצא את עצמי היום יותר ויותר מהרהר במחשבה שאולי טעינו ואנחנו פשוט לא מתאימים כי באיזשהו מקום אני מרגיש שהזוגיות הזאת "מעכבת" אותי \ משעממת אותי, אולי אני צריך מישהי אחרת? אבל מנגד נכנסות מחשבות אחרות, שאולי בכלל הההיסטוריה המשפחתית חילחלה (אבא שלי כל חייו טען וטוען עדיין שאמא שלי לא מספיקה בשום דבר), אולי הפרפקציוניסטיות שלי (אני מאוד) היא הגורם לכל המחשבות למרות בתכלס אף פעם אין מושלם ולכולם יש חסרונות.
אציין שהפאסיביות שלה נוגעת כמעט בכל תחומי החיים, כמעט בכל תחום בחיים אני היוזם\המקדם\המוציא לפועל (למעט הטיפול השגרתי בילדים, בגלל העבודה שלי) אם זה בנוגע בהתנהלות הבית שיכול להגיע לרמות בלאגן ולכלוך קיצוניות בלי שזה ממש יזיז לה או יזיז לה אבל היא לא תעשה עם זה משהו (וזה לא שאני מר סדר וניקיון), סידורים ומשימות שבשגרה , סקס ,חום ואהבה, חוויות והרפתקאות ואפילו נשיות והמראה החיצוני שלה – לקח לי זמן לשכנע אותה לשים בושם כל יום, לק מדי פעם, להשקיע קצת בבגדים וכאלה (– לא ביקשתי שתהפוך להיות גברת מתוקתקת אבל בא לי להרגיש שהיא החברה הכי טובה שלי ולא החבר הכי טוב...) לפעמים אני מרגיש שכל ערב מה שתופס לה את הראש זה להירקב ולהירדם מול הטלוויזיה אבל גם בלי קשר לעייפות ולשגרה שום דבר לא זז מצידה.
אנחנו מדברים על כל הנושאים האלה בפתיחות והיא באמת מנסה להשתפר בכל הנק' שפירטתי ובחלק באמת משתפרת כשמהצד שלה לצערי (!) היא גם מרגישה שהיא מאכזבת אותי \ שהיא לא מספיק טובה בשבילי ושאני מסתכל רק על הדברים הפחות טובים אבל בסוף בסוף יכול להיות שאני מנסה לשנות אותה למה שהיא לא...
כמובן שכל השיחות\וויכוחים\מריבות האלה גורמות גם להרגשה פחות טובה בזוגיות ולרגשות שליליות בשתי הצדדים ואני מרגיש גם שאין כ"כ מה ללכת לטיפול כי כמו שכתבתי אין בעיית תקשורת ואנחנו מדברים על זה אבל שוב אולי אני מנסה לשנות אותה למה שהיא לא כשבכלל אני מבין שזוגיות שבה אחד מצפה לשינוי של השני לא בריאה.
עכשיו היא רוצה שנתקדם ונעשה עוד ילד ואני ממש אובד עצות ולא יודע מה לעשות... מרגיש מבולבל עם עצמי ולא מצליח לענות לעצמי אפילו על השאלה אם אני עדיין אוהב אותה...
זה הפרפקציוניסטיות המחורבנת שלי? ההיסטוריה?
אולי אני באמת יותר מדי ביקורתי כל הזמן, לא מעריך מה יש לי ביד \ לא מסתכל על הטוב?
או שבאמת אולי אנחנו לא מתאימים ועדיף לחתוך את זה עכשיו ולא לגרור את זה לעוד ילדים ועוד שנים? (איך בכלל עושים דבר כזה לעזאזל?? לעצמנו \ לילדים??)
אה... ואין דרך להפרד ולחזור (טכנית אין אפשרות... רבנות וכאלה)
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם!!
, השאלה היא האם אתה אכן יכול