ללא רחמים: על תקווה ועל קימה מאבל.
מרעישה היקרה.
כבר יומיים אני חושבת מה לכתוב לך. לא ידעתי על ההריון ואני עצובה מאד לקרוא על סופו. זוכרת היטב את איחולי 2 הצלמיות שלי (שנה מהיום).
ובעוד שביד אחת שלי אני מחזיקה את שתי הצלמיות עבורך, מייחלת ומקווה בכל מאודי ל"סוף טוב" של הסאגה האינסופית שלך בענייני הילודה (אולי תאומים? פיצוי? משהו שימתיק את הגלולה המרה הזו של 6 הריונות + 1 ילדה). כי מגיע לך. כי הדרך שלך ארוכה. פתלתלה. ממוקשת. כי זה לא "פייר" שאחרי כזה מסע ארוך תישארי עם ילדה אחת.
ביד השניה שלי אני מחזיקה את המציאות. מה לעשות שאנחנו לא גרות בהוליווד. לא אנחנו כותבות את התסריט. אין לנו דרך לדעת איך הוא מסתיים. את כבר ילדה גדולה בענייני הילודה. את יודעת יותר טוב ממני את הסיכויים והסיכונים והכוחות והזוגיות והגוף והנשמה.
ביד אחת אני מרחמת עלייך שזו דרכך. ביד השניה אני אומרת לך: אין מה לעשות. אלה חייך. זו היד שקיבלת. אלה הקלפים ואיתם - ורק איתם - את משחקת.
ביד הזו אני לא מרחמת עלייך. מסרבת לתת לך את הפינה של הרחמים.
לא כי לבי לא יוצא אלייך (הוא יוצא) ולא כי המצב לא נורא ואיום, קשה, מייאש, סוחט כוחות נפש וגוף, מתיש, לא הוגן וכל היתר - אלא כי אין שום תועלת ברחמים. מהם לא תבוא הישועה שלך. להפך, רחמים מחלישים את הנפש.
בכל זאת מנין תבוא הישועה. 2 דברים: תקווה + הידיעה שמאבל קמים.
תקווה לאחד משניים: להריון תקין (אם את בוחרת לנסות שוב) או להשלמה נפשית עם האכזבה (במקרה שאת שמה פה נקודה).
בכל מקרה יש על מה להתאבל. גם הריון תקין מלווה באבל - על המסע הארוך שלך, על המחירים הגבוהים ששילמת במהלכו.
מנין לי הבטחון שמאבל קמים. אני קצת חצופה לבוא ולכתוב לך - שכבר שנים מתמודדת עם עוד הריון ועוד בירורים, ועוד תקווה ושוב שברה - מנין לי החוצפה לבוא ולומר לך, ועוד בבטחון - שמאבל קמים.
כי חוויתי את זה על עצמי ובשרי. כי ראיתי את זה על אחרים ובשרם. כי לא רק החיים חשובים, גם איכותם חשובה. ומי שלא קמה מהאבל נשארת קרוב לאדמה, ספונה בבועה, אטומה לעולם ולכל מתנותיו.
בציפורניים קמים מהאבל. בכל הכוח, בכל תעצומות הנפש, בכל מה שיש. את עצמך מספרת על קירוב האופטימיות לפסימיות עד שהפער ביניהן נמחה כליל. יש לך את היכולת הרגשית הזו, היא טמועה בנפשך, את יודעת להתאבל, את יודעת לקום.
