אולי רק לי זה מפריע
אבל אני לא מבינה איך בחורות בגילי כבר מסוגלות להביא ילדים. כאילו, מה הלחץ? ואני לא מדברת על מניעים דתיים. אני מדברת על בחורות חילוניות שפתאום משום מקום מתחנות וכבר הרות. ייתכן שזה נובע מחוסר ההבנה שלי לגבי הרצון עצמו בילדים, אבל גם שכלית אני לא מבינה את זה. הן בעצמן עדיין קצת ילדות, ובכל מקרה למה לא לתת לעצמן קצת זמן לחיות את חייהן לפני שהן נותנות אותם למישהו אחר? השעון הביולוגי עדיין לא ממש מתקתק בגיל 23 (או שאני לא שומעת אותו...). יש להן עוד כמה שנים להתבגר, להתגבש ואז להמשיך הלאה. לא מזמן חברה אמרה לי: "כמה זמן את חושבת שעוד נשאר עד שאני אכנס להריון? אבא שלי וחמותי כבר לוחצים עלי..." הייתי בשוק. מדובר בבחורה שהחזקתי ממנה אחת עם כוח רצון של ברזל. הבחורה הזאתי חיה את חייה עם מוטו של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ושיזדיינו כולם", אבל כשזה מגיע לזה, פתאום זה נהיה טאבו לחשוב ככה. ואז היא הפילה אותי מהכיסא, כשאמרתי לה שאני לא רוצה ילדים, והיא אמרה לי בהלם מוחלט "כשאת רואה זוג צעיר עם תינוק את לא רוצה אחד כזה חמוד?" אז אמרתי לה בפשטות "ממש לא". אז היא הודיעה לי שאני לעולם לא אהיה שלמה ושאף אחד לא יקרא לי אמא, כי כלבים לא יכולים לדבר. אז זרקתי עליה משפט שפשוט המם אותה: "אני *לא רוצה* שמישהו יקרא לי אמא". פה היא כבר אבדה את העשתונות וקראה בקול גדול: "את לא חושבת שאת חייבת לך ולהורים של חבר שלך צאצא??!?!?!" - פה הפסקתי את הדיון בצורה מנומסת אבל הבהרתי לה יפה שלא תלך למקומות שלא לה. אני יושבת כל הזמן וקוראת מה שאתן כותבות שאומרים לכן, אבל עד עכשיו לא חילחל לי הנושא בכל פניו המכוערים. כנראה שהיה לי ממש קל לחשוב שזה רק המשפחות הקרובות אלי והדפיקות שלהן. עכשיו אני צריכה לחשוב איך להתמודד עם המחשבה שזו כנראה הדרך שישפטו אותי לפיה כל חיי. לא איזה מן בן אדם אני, מה אני עושה עם החיים שלי ולמען אחרים, אלא אם יש לי ילד או אין לי ילד. * נקודה לציון: הרהור זה לא מיועד למיסיונריות שיספרו לי כמה שהיא תהיה מאושרת עכשיו, ושעכשיו היא הולכת להיות שלמה ובלה בלה בלה בלה. תודה מראש.
אבל אני לא מבינה איך בחורות בגילי כבר מסוגלות להביא ילדים. כאילו, מה הלחץ? ואני לא מדברת על מניעים דתיים. אני מדברת על בחורות חילוניות שפתאום משום מקום מתחנות וכבר הרות. ייתכן שזה נובע מחוסר ההבנה שלי לגבי הרצון עצמו בילדים, אבל גם שכלית אני לא מבינה את זה. הן בעצמן עדיין קצת ילדות, ובכל מקרה למה לא לתת לעצמן קצת זמן לחיות את חייהן לפני שהן נותנות אותם למישהו אחר? השעון הביולוגי עדיין לא ממש מתקתק בגיל 23 (או שאני לא שומעת אותו...). יש להן עוד כמה שנים להתבגר, להתגבש ואז להמשיך הלאה. לא מזמן חברה אמרה לי: "כמה זמן את חושבת שעוד נשאר עד שאני אכנס להריון? אבא שלי וחמותי כבר לוחצים עלי..." הייתי בשוק. מדובר בבחורה שהחזקתי ממנה אחת עם כוח רצון של ברזל. הבחורה הזאתי חיה את חייה עם מוטו של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ושיזדיינו כולם", אבל כשזה מגיע לזה, פתאום זה נהיה טאבו לחשוב ככה. ואז היא הפילה אותי מהכיסא, כשאמרתי לה שאני לא רוצה ילדים, והיא אמרה לי בהלם מוחלט "כשאת רואה זוג צעיר עם תינוק את לא רוצה אחד כזה חמוד?" אז אמרתי לה בפשטות "ממש לא". אז היא הודיעה לי שאני לעולם לא אהיה שלמה ושאף אחד לא יקרא לי אמא, כי כלבים לא יכולים לדבר. אז זרקתי עליה משפט שפשוט המם אותה: "אני *לא רוצה* שמישהו יקרא לי אמא". פה היא כבר אבדה את העשתונות וקראה בקול גדול: "את לא חושבת שאת חייבת לך ולהורים של חבר שלך צאצא??!?!?!" - פה הפסקתי את הדיון בצורה מנומסת אבל הבהרתי לה יפה שלא תלך למקומות שלא לה. אני יושבת כל הזמן וקוראת מה שאתן כותבות שאומרים לכן, אבל עד עכשיו לא חילחל לי הנושא בכל פניו המכוערים. כנראה שהיה לי ממש קל לחשוב שזה רק המשפחות הקרובות אלי והדפיקות שלהן. עכשיו אני צריכה לחשוב איך להתמודד עם המחשבה שזו כנראה הדרך שישפטו אותי לפיה כל חיי. לא איזה מן בן אדם אני, מה אני עושה עם החיים שלי ולמען אחרים, אלא אם יש לי ילד או אין לי ילד. * נקודה לציון: הרהור זה לא מיועד למיסיונריות שיספרו לי כמה שהיא תהיה מאושרת עכשיו, ושעכשיו היא הולכת להיות שלמה ובלה בלה בלה בלה. תודה מראש.
