אולי רק לי זה מפריע

[רונילה היחידה]

אתן רוצות שיכבדו את רצונותיכם

ושלא ישפטו חס וחלילה את מניעיכם, אבל כשזה מגיע אליכן - זה מותר. לשפוט את הבחורה ששינתה את דעתה ('סגירות מחשבתית'), ועוד באופן כל כך דרמתי ('הפור נפל') ולנקוט בשיטות מיסיונריות להוכיח לה שהיא טועה ('ואחרי שהעמדתי אותה מול עצמה')- זה בסדר. אז לדעתי את צבועה.

 

[רונילה היחידה]

ודרך אגב,

מהסיפור המקורי שלך השתמע שהיא דיברה על עצמה, ואת זאת שבאת והתחלת להביע את דעתך המנוגדת. לא השתמע שהיא מראש ניסתה לשנות את דעתך.

 

[צימעס]

אני מכירה שתי בחורות

שהתחתנו בגיל צעיר, וילדו די מוקדם (כלומר - יחסית לחברה החילונית-משכילה בה הן חיות). בדיעבד (אחרי 7-9 שנים) הן מאוד מאוד מרוצות מזה. [מובן שהן עשו את זה מתוך החלטה שלהן, ולא מלחץ סביבתי: הן, כאמור, היו צעירות יחסית]. ענין אחר הוא שאני חושבת שללדת ילדים "כי חמותי רוצה" או "אבא שלי לוחץ" או "השכנה עושה פרצופים", זה - איך לומר בעדינות - מעשה שעלולים להתחרט עליו. ילדים צריך לרצות חזק מהבטן. ומי שצריך לרצות אותם הם ההורים שלהם, ולא סבתא/דודה/הקופאית מהסופרמרקט.

 

[גולשת לרגע]

../images/Emo7.gifכן זו הדרך היחידה שישפטו אותך..

לצערי זה המדד לפיו ישפטו אותך כל הזמן. וזה מנסיון. אני חד הורית רווקה עם ילד, ותמיד אומרים לי שטויות את לא נחשבת רווקה כי יש לך ילד,מבינה ? הילד גרם לי לשנות את הסטטוס שלי בעיני הסביבה. בלי ילד הייתי אולי רווקה מתוסכלת בעיני כולם, אבל כשיש ילד זה לא נחשב. וכן ישפטו אותך על דעתך, ויהיו לך ויכוחים להוכיח את צדקתך. ויש אנשים כאלה שנכנסים לנשמה וטוענים שאת חצי אישה בלי ילד. אני לא חושבת ככה, אניחושבת שבן אדם זכותו להחליט אם הוא רוצה ילד או לא. ולאף אחד אין זכות בכלל להתערב בקטע הזה.

 

[shira chan]

עצתי היא

להמנע מהתנצחויות ומשחקי כוח. נסי לקבל את הסביבה כמו שהיא, ולכבד אותה, ויחד עם זאת לעמוד על זכותך לעשות את הבחירות שלך, ועל זכותך להיות חופשית לומר את האמת. אני יודעת, קל לתת עצות, קשה ליישם...

 

[habubnik]

העניין הוא

שלרוב, ההתנצחויות ומשחקי הכוח מגיעים מצד המשפחה, ולא ממני. אבא שלי לוחץ בעניין כמו מטורף לאחרונה. לא יודעת מה קרה לו, אבל פתאום לכל שיחה הוא מצליח לדחוס את המשפט "כשיהיה לך ילד אז..." והוא מבטיח לי ניסים ונפלאות כל פעם. לפני כמה ימים הוא אמר ליד כל המשפחה "נו כבר, תעשי אותי סבא." וכולם צחקו ונהנו, ואני יושבת שם וקולטת, שכשאני אומרת שאני לא רוצה ילדים, אנשים אחרים שומעים "שלום, אני דפוקה, בבקשה לשכנע אותי אחרת". הלוואי ויכולתי להמנע מהקטעים האלה! זה העניין...אני רק רוצה שיעזבו אותי במנוחה, אני לא רוצה לשמוע כל הזמן משפטי "כשיהיה לך ילד"...

 

[shira chan]

זה נשמע מצב ממש מבעס

ואני לא יודעת אם יש לי בכלל זכות לייעץ לך בלי להיות בעמדה שלך. אבל, בכל זאת, תנסי אולי לחשוב מה גורם למסר שלך לא להיות מספיק ברור. לכל אחד במשפחה יש בד"כ מעין תפקיד, או תדמית. תנסי לדמיין איך זה היה נראה אם אחיך או אחותך היו באים עם הצהרה כזאת. האם היו מתייחסים לזה אותו הדבר? מה גורם לזה שלא לוקחים אותך ברצינות? אני לא יודעת לגבייך, אבל במקרה שלי תפסתי מעין מקום במשפחה של אחת שאפשר לעשות ממנה צחוק, והיא תשתף פעולה בשמחה. מהרגע שקלטתי את זה ונהייתי מודעת לזה אני פועלת כדי לשנות את זה, וזה עובד. עוד דבר שאת יכולה לבדוק, זה איך את מגיבה ליחס הזה באותו רגע שהדברים נאמרים. אני לא מתכוונת רק לתגובה חיצונית (מה את עונה להם), אלא גם לתגובה פנימית, כלומר איך את מרגישה עם עצמך כשזה קורה, מה את אומרת לעצמך. אני מאמינה שיש לנו יותר מדרך אחת להגיב לאותו הדבר. את יכולה לראות את אותו תפוח, לדוגמא, בשני זמנים שונים, בפעם הראשונה הוא יעורר בך תאבון ובפעם השניה לא. תנסי לראות אם את יכולה לבחור להגיב אחרת למה שהם אומרים, כלומר להרגיש עם זה אחרת מבפנים. אני מקווה שכל ההתפלספות שלי עזרה לך במשהו...

 

[habubnik]

הצחיק אותי המחשבה על האחים שלי

כי לאבא שלי יש ילדים בני 4 ו-5...אז אני חושבת שאם הם יצהירו שהם לא רוצים ילדים, לא ממש יקחו את זה קשה אני מתארת לעצמי שחלק זה בגלל המנטליות שלי. אני לא אסרטיבית במיוחד עם אבא שלי. זה גם קצת קטע של חינוך וקצת קטע של האופי שלו והאמונות שלו. הוא הכריז גם באותו היום שכשאני אומרת שאני לא אהיה אמא טובה, אני בעצם פוגעת פגיעה קשה בבן הזוג שלי, כי זה כאילו אומר שאני חושבת שהוא יהיה עם מישהי שתפגע בילדים שלו (ובן זוגי גם הוא לא רוצה ילדים! אבל אבא שלי לא חשב לרגע לשאול אותו על זה, כמובן). ונמאס מהמוסר הכפול, שאם יש זוג ששניהם לא רוצים ילדים, בכל זאת האישה מקבלת את "האשמה" (לא מקבלת מרצונה, אלא מפילים אותה עליה).

 

[karnity]

די למוסר הכפול!../images/Emo124.gif

אני מתעבת מוסר כפול באשר הוא! זה אחד הדברים שיכולים להוציא אותי מדעתי! גם אני מרגישה שאני מנודנדת ומוצקת יותר מבעלי... כאילו שכל האחריות, ההחלטה ובקיצור, כל עניין הילדים מוטל על כתפי! זה לא אומר שלא מציקים לו... אבל ההשתוממות הגדולה היא ממני..לא רוצה ילדים? איך יתכן כדבר הזה??? איזה אישה לא רוצה ילדים? הוא (הגבר) לא רלוונטי... הוא תורם זרע... הוא יתאים את עצמו אליך... מרגע ש"תביאי לו ילדים"... הכל יבוא על מקומו בשלום... כי כמובן ברור לכולם שהגבר לא ישא בנטל הגידול, לא ישאר בבית להניק, לחתל, לרחוץ והשד-יודע-מה-עוד...אלא ימשיך את חייו כרגיל אלא שיהיה לו "עוד פה להאכיל"... אני כותבת את זה והפיוזים שלי מתקצרים..

 

[אמיר אבוטבול]

המסרים התחתונים בשרשור זה מוכיחים

מעל לכל את סיבת ה"נשים" בשם הפורום. מי ילחץ "עלינו"? שאו ברכה.

 

[prizman]

ועצתי היא

אל תכבדי את מי שלא מכבד אותך. אם לא הולך בנועם מותר להשתמש גם בבוטות. אין שום סיבה שתמשיכי לסבול התנהגות מהסוג הזה וממה שתיארת בהמשך.

 

[shira chan]

אני מסכימה, לפעמים חייבים להשתמש

בבוטות, אבל לא כשמדובר בבזבוז אנרגיה לשוא. צריך לשים לב מתי הבוטות שלנו באמת יכולה להשפיע לטובה,ומתי אנחנו סתם נותנים לאחרים להכניס אותנו ללופ של עצבים שאין לו סוף. כיבוד הסביבה, הכוונה להכרה בעובדה שיש גבול לעד כמה אנחנו יכולים לשנות בנאדם אחר. אני יכולה לשבת בארוחה משפחתית, להגיב באגרסיביות ולצפות שבעקבות זה הרגשות, הדעות, והשריטות של בני משפחתי ישתנו, ולרתוח מעצבים כשאני מגלה שהנס הזה לא קורה. ואפשר לעומת זאת, לשמוע אותם, עד כמה שזה קשה, ולנסות להבין מאיפה זה בא להם, בלי שום קשר לאם אני מקבלת את זה או לא. כשמנסים להכנס לרגע לנעליים של מישהו אחר מקבלים תמונה ברורה יותר של המצב ואז גם יותר קל לעשות שינוי. אם אבא שלי אומר לי שאני לעולם לא אדע אושר אמיתי עד שאהיה אמא, אני יכולה להבין שלא מדובר בסתם הבעת דעה, כמו "המרק הזה מעולה", אלא מדובר ברעיון שהוא גדל עליו, ברצון שלו להגן על הבת שלו (אפילו אם אני יודעת שזה ההיפך מהגנה), ובתשוקה שלו לראות נכדים. אני יכולה לענות לו שאני מבינה אותו אבל שאני רואה, מרגישה ומחליטה אחרת, ושרק הוא לא ידע אושר אמיתי אם הוא לא יקבל את הבחירה שלי. כמובן שלא כל הערה של אדם ברחוב שווה את ההשקעה הזאת... אבל בני משפחה אי אפשר להחליף וגם חברות רצוי לשקול לפני שמחליפים... אבל שוב, התאוריה יפה, אבל ברגע שזה קורה מתעצבנים ואי אפשר לחשוב בהגיון, אבל אפשר לנסות לתרגל את זה.

 

[prizman]

אין סיבה להיכנס ללופ של עצבים

אבל אם כבר ניכנסים אליו צריך לדעת מה הסיבה ומה המסובב. העצבים לא מתחילים (אצלי לפחות) בזה שעניתי, אלא בכך שקודם נישאלתי. כשאין בדעתי לפתח את הנושא (לפעמים אני נהנה לפתח אותו לצרכי התעללות) אני בפרוש עונה בצורה שתוציא מהצד השני את החשק להמשיך בדיון ואני מרגיש שלם לחלוטין עם זה. ומכאן להמשך דברייך. אני לא מנסה לשנות את הצד השני, הצד השני מנסה לשנות אותי וצר לי, את זה אני לא מכבד ולא מקבל. כחילוני אני אמור להבין את הדתיים, כשמאלני אמור אמור להתחשב במתנחלים וכלא מוליד אני אמור להבין את ההורים - ותמיד לשתוק. נכון? אז זהו שלא. אני מבין את כולם בלי להציק להם. מי שיציק לי יחטוף ואת יודעת מה? בסוף ההבנה שוררת.

 

[Mלביאה]

מבחינה ביולוגית

דווקא שנות העשרים של האישה הן המתאימות ביותר להתעברות והולדה... מבחינה נפשית, מנטלית וכו'- זה בעצם המלכוד. צריך לדעת לגדול עם הילדים. באופן כללי (בקצרצרה)- לראייתי, מי שלא חלה בו התפתחות וגדילה משמעותית (מן הבחינות הרוחניות) עד לסביבות הגיל הזה, זה קריטי. גיל ההתבגרות הוא גיל קריטי. נוטים לזלזל בו, אך עצם ההימצאות במערבולת כללית בשילוב תנאי סביבה מעולים לשם כך (אין כמעט אחריות על כלום, חופש עשייה רב יותר מבגיל מתקדם וכד')- הם הזדמנות שלא תשוב לעולם (נדיר שכן) ויש לנצל אותה עד תום. מרבית האנשים לא משכילים לעשות זאת, כי הפיתויים רבים בגיל זה. ובהתייחס לסוגיית גידול ילדים- כפי שכתבתי, רוב האנשים, מי יותר ומי פחות, אינם מפותחים דיים בשביל חייהם שלהם, לכן ההבדל בין גיל 25 ל- 35 בעניין זה לא מאד קריטי. הוא משנה בעיקר מבחינת הספק (לימודים, ממון וכו').