"you will never walk alone "
כך שרים האוהדים הטובים בעולם לקבוצתי האהובה , האדומים המקוריים , השדים ממרסי-סייד , ליברפול . יש ימים שאתה פשוט לא רוצה שיגמרו , הרגשה מדהימה של התעלות רוח אמיתית , אושר גדול שמציף אותך מבפנים . אחד הדברים שיפים באהבה אמיתית וכנה לקבוצת כדורגל זה שאתה אוהב אותה בטוב וברע , בהצלחות ובאכזבות ויום כמו היום לאוהד כמוני שבד"כ יודע בעיקר לעג ותסכול ( הפועל פ"ת ) לא מגיע לעיתים תכופות מידי . יוסי ,יוסי,יוסי,יוסי,יוסי בניון , היום הפכת רשמית לחבר בפנתיאון הענקים של הפונז , מקומך ברשימה הוא גבוה , אי שם בין אייל ברקוביץ למרקו ואן בסטן , קצת מעל ניר אלון וקצת מתחת לדניס ברגקאמפ , כי אתה שחקן מקלאסה אחרת , את האיכויות שאתה מביא למשחק מביאים מעטים ואת האלגנטיות והנשמה לא יכולים ללמד , או שיש לך את זה או שאין ולך יש את זה ובגדול . הגוף מלא אנדרנלין , משחרר אנדרופינים בכמויות וההרגשה ... אוי ההרגשה , זה יותר טוב מסקס , זה יותר טוב מאופנועים , זה יותר טוב מסמים ( חוץ מLSD אבל על זה בפעם אחרת ) , זה כמעט כמו חירבון משובח , זה כמו לפתוח גדר בקר חשמלית ( רק בלי לדעת שהיא חשמלית ) , שעות אח"כ החשמל עוד עובר לך מהמרפק אל הכתף ומשם אל הצוואר ... ליברפול הייתה אהבתי הראשונה , הצעיף הראשון שקניתי בפיקידילי סירקט בגיל 13 , איאן ראש , ג'ון אולדריג' , סטיב מקמהון וברוס גרובלאר המטורף , קינג קני דלגליש וג'ון ברנס המדהים , אהבת ילדות שלא תחלוף לעולם כמו היום הזה , ההצגה המהממת של כדורגל התקפי משובח , הצגה של תכליתיות ואופי ועל הכל מנצח איש אחד מעל כולם , גבר ילד מדימונה , צימוק בשם יוסי . תודה לך ליברפול , תודה לך יוסי , על יום של פעם בחיים . גילוי נאות : הכותב עובד משמרת לילה במפעל ונורא משעמם לו .