אין לך למה "להתגעגע".
עליתי לפה כמעט בגיל עשר, כמובן בגלל ההורים. בהתחלה שנאתי את זה ופשוט רציתי לחזור, לחברות, לתרבות הקלילה והמנומסת... אז התחלתי להתרגל וללמוד עברית כמו שצריך. האמת שמה ששינה את דעתי מהקצה אל הקצה היה תחילת האינטיפדה. פתאום הבנתי שהמאבק על ארץ ישראל הוא דבר מתמשך, ועצם העובדה שאני פה עושה אותי חלק מהמאבק... עכשיו כל פעם שאני חוזרת לשם לבקר את המשפחה או את החברות אני סופרת את השניות עד שאחזור ארצה. אולי קצת יותר קל לחיות שם--הכל בהישג יד--ואולי אנשים יותר מנומסים, אבל פה הכל כל כך הרבה יותר אמיתי. אולי הכל שם יותר גדול, אבל הכל פה הרבה יותר בעל ערך ומשמעות. שם יש מקומות יפים. פה לכל גרגיר חול יש משמעות היסטורית. אין כמו מדינת ישראל. הייתי שם הקיץ. ראיתי את שתי רכסי ההרים--הרוקיס והאפליישנס. ראיתי נהרות ענקיים, אגמים אינסופיים. אבל שום מראה יפיפה שראיתי שם העיר בי את אותה האהבה שיש לי לשלולית הזאת שאנחנו קוראים לה "ים הכנרת", לערימות החול האלה שאנחנו קוראים "הרי ירושלים", ולנחל הקטן הזה שאנחנו קוראים לו "נהר הירדן". פשוט אין כמו ישראל.
אני רואה שהמשתתפים פה הם בגילאים שונים... כמה מכם באו לפה מחוסר ברירה (ההורים עברו, הבן זוג עבר וכ"ו) וכמה עברו מבחירה
אם עברתם מבחירה, מה גרם לכם לעבור, ולמה אתם הכי מתגעגעים
