אוף :(

מדברים, אבל מעט

הנה עכשיו, מישהי, סמויה כנראה, שעומדת בפני אימוץ קוראת את ההודעות האלו, ואולי כאשר יגיע זמנה, היא תהיה מוכנה.
אני יודעת שמה שקראתי פה בפורום בעבר עזר לי להיות מוכנה מראש.

אוריאל התאהב בזיו בחלקיק שניה בה היא חצתה את סף הדלת אל החדר בו ישבנו. הוא היה אבא שלה והיא הייתה הבת שלו, וזהו. יותר מכך הוא לא היה צריך.
בשלב ההוא, היא הייתה ילדה חמודה עבורי, ותו לא. ילדה שצריך לכבוש את לבה, אבל גם צריך לאפשר לה לכבוש את לבי.

בעיקר מה שעזר לי היו דברים שונים שקראתי פה בפורום לאורך השנים. הידיעה שלא כולם מתאהבים בילדיהם במבט ראשון. שזה נכון למאמצים, ושזה נכון לביולוגים. שגם אלו שמתאהבים מייד, חווים קשיי הסתגלות.
נסעתי לקזחסטן לפגוש בה מוכנה לזה,
חיכיתי בבלגיה שאוריאל וזיו יבואו הביתה מוכנה לזה,
ועם על קשיי ההתחלה, ידעתי שזה עניין של זמן.
מה שכן, המוכנות הזו הקלה על הקושי. ההבנה שזה נורמלי, הפכה את זה ל....נורמלי.
 

סביון1

New member
רק רוצה להעיר שהתאהבות הדרגתית זה משהו שקורה

גם לילדים ביולוגים. וגם שם לא נוטים לדבר על זה.
 

orit81

New member
אוף :(

קשה לי.

רקע קצר לתזכורת -
אני אמא לשתי בנות מהממות, הגדולה בת כמעט 6, הקטנה בת 3 וחצי.
הגדולה - ילדה מדהימה, אולי הכי מדהימה שפגשתי. ילדה חכמה, טובת לב, ספורטאית מצטיינת, יפה שאין לתאר במילים, רגישה. התחברתי אליה מהשניה הראשונה שראיתי אותה. אני זוכרת במדוייק את הרגע בו פגשתי אותה לראשונה, מחזיקה יד למטפלת, נראית מפוחדת. ישר הייתי אמא שלה. ישר ניגשתי, חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן שאני אוהבת אותה והתכוונתי לזה. פשוט אהבה ממבט ראשון.
אידיליה.
היא הבת המושלמת בשבילי. ממש ככה.

הקטנה - ילדה חכמה בטרוף, מצחיקה ואוהבת לצחוק, יפה, רגישה. מהרגע הראשון שפגשתי אותה היא נכנסה לי ללב אבל בצורה מאד שונה. אולי כי יש לי למה להשוות. אולי כי היא פשוט שונה וזה מאד לגיטימי. היא נכנסה לי ללב ממקום של אחריות גדולה שהרגשתי מיד כלפיה, תחושת חיבור גורלי בין שתינו, הידיעה שהיא הבת שלי היתה לי ברורה מהרגע הראשון. התאהבתי בה בהדרגה ואני מאד מאד אוהבת אותה.
אבל יש בה משהו שאני לא מצליחה להתחבר אליה ברבדים העמוקים והטוטאלים כמו אל הגדולה.
אני לא מצליחה להרגיש אותו דבר לשתיהן.
ואני יודעת - זה לא קשור לאימוץ וקורה המון כשיש יותר מילד אחד, לא אוהבים באותה מידה את הילדים ולא צריך לנסות לייצר מצב כזה גם (של אהבה זהה).
אבל ממש קשה לי איתה ועם זה שאני מרגישה ככה כלפיה.
היא ילדה קשה לי, היא זקוקה לתשומת לב אינטנסיבית 100% מהזמן, צמודה אלי אפילו בבית לכל מקום שאני הולכת, היא לא מפסיקה לדבר לרגע אחד וכל הזמן ממלאת את החלל בנוכחות שלה, מציקה המון לאחותה הגדולה, מאד תלותית ולא יודעת להעסיק את עצמה לרגע אחד אם לא מפעילים אותה.
אני משערת שאם סדר הגעתן לחיי היה הפוך והקטנה היתה מגיעה ראשונה, היא היתה קצת אחרת או לפחות החוויה שלי אותה היתה שונה ומכאן היא היתה אחרת. הגדולה הרי היתה המלכה היחידה בבית במשך כמעט 3 שנים עד להגעתה של אחותה והקטנה הגיעה לבית שיש בו כבר ילדה אחת שהיתה שם קודם. היא מעולם לא היתה הנסיכה היחידה, מעולם לא קיבלה את מלא תשומת הלב כמו שקיבלה אחותה.
עם כל ההבנה שלי את הסיטואציה הלא פשוטה שלה, עדין מאד קשה לי איתה.
אני לא מצליחה להינות ממנה. אפילו אם אנחנו לבד רק אני והיא ואני נותנת לה את כל כולי, משתיקה את הפלאפון ומשחקת איתה או מטיילת איתה או כל דבר אחר, אחרי כמה דקות היא מצליחה לעצבן אותי, גם כשאני מחליטה עם עצמי שאני הולכת להישאר רגועה וסבלנית בשעה הקרובה. היא מצליחה להוציא אותי מדעתי על דברים קטנים, היא כאילו מזהה את מה שהכי מטריף אותי ומתיישבת על הנקודות האלה בדיוק. אני ממש נעצבת על כך שאני לא מצליחה להנות איתה ליותר מכמה דקות, על זה שאני צריכה להעיר לה הרבה, על זה שהיא כאילו בכוונה תופסת את המקום הזה מולי.
אני מבינה שהרבה מההתנהגויות שלה נובעות ממצוקה כנראה, מחסך עצום בתשומת לב מהעבר שלה, מצורך חזק בקרבה פיזית ומהגיל שלה שהוא לא הגיל הכרונולוגי אלא הרגשי. אני מנסה לספק לה את כל הצרכים שלה ויותר מזה, מנסה להזכיר לעצמי שאולי זה עניין של גיל, היא בכל זאת מאד צעירה ובטח עוד תשתנה המון פעמים וכרגע עוד מאד צריכה אותי צמודה אליה.
הגדולה ממש לא היתה ככה. היתה עצמאית מהרגע הראשון גם כתינוקת, יודעת עד היום להעסיק את עצמה בצורה פנומנלית למשך שעות במשחקי דמיון וכל מה שעשיתי איתה היה תמיד כיף.

אני יודעת - אסור להשוות בין אחים אבל זה קורה מעצמו, זה בלתי נמנע (אני גם לא משווה בין שתיהן אלא בין מה שהן מעוררות אצלי). זה גם לא קשור לאימוץ, הרי יש המון אמהות לילדים הביולוגים שלהן שמרגישות בדיוק את אותו הדבר כלפי אחד הילדים.
לפעמים בא לי להגיד לה - "אולי די? אולי תפסיקי לנסות לעשות דווקא, לעצבן בכוונה, להציק, להפריע ופשוט תהייה חמודה ומקסימה כמו שאת יודעת להיות כשאת רוצה..."

אוף
 
אוריתוש


מאד נגעת לליבי בתאורייך.

המיתוס על פיו הורים אוהבים או אפילו אמורים לאהוב את ילדיהם באותו אופן ומידה שווה כל הזמן, הוא אחת הפרדיגמות הכי מעוררות אשמה שנבראו.

הילדים שלנו שונים זה מזה עד מאד, ואהבתנו אליהם שונה אף היא. זו דרכו של עולם.

ועוד עובדה שלא (מספיק) מרבים לדבר עליה בציבור היא שילדים שיש להם בעיות מסוגים שונים, שקשה להם (ביולוגיים ומאומצים כאחד) מעוררים בהוריהם קשת מאד אמביוולנטית של רגשות. זה טבעי, וזה נורמלי: אהבה היא אחד מהם, ולצידה גם כעס, כאב, תסכול, יאוש, עצב, דחייה אשמה ועוד אהבה. אין קיצורי דרך.

את אשת מקצוע, והרבה מכל מה שאני רוצה לומר לך את הרי יודעת לבד. ובכל זאת כיוון שאנו קצת בקצוות השונים של הקשת המקצועית, את מהכוון ההתנהגותי ואני הפסיכודנימי, אני חושבת שאולי צריך להזכיר כמה שהרגשות לגיטימיים, נכונים ואותנטיים, ובעיקר בלתי נמנעים: שלך ושלה, של כולכן.

כמו שהתיחסת בעצמך, הילדים שלנו חוו חויות לא פשוטות בראשית חייהם בבתי הילדים. לא היתה להם הורות מיטיבה בתקופה הזו. היה חסר, בדידות, כמיהה עזה למשהו שלא קיבלו ולא ידעו אפילו לבקש: חום, חיבוק, הכלה, התפעלות, השתקפות של עולמם בעיני אמא אוהבת, מחייכת, מתמוגגת, זמינה. אך רבים מהם לא קיבלו עוד משהו שהוא קריטי בינקות: אם שתווסת ותרגיע. ולכן כיוון שלא הפנימו דמות אם כזו בתוכם, הם מתקשים לווסת את עצמם אחר כך, לעיתים למשך כל חייהם. אלו דברים כל כך בסיסיים של תינוק זקוק להם.

ותוסיפי על כל אלו את החסכים החושיים והנוירולוגיים שהמתוקים שלנו חוו. את ההתפתחות העצבית והמוחית הלא מיטיבה שנגזרה מכך. מחקרים רבים מעידים כיום כיצד ליטוף ומגע בינקות מפתחים דנדריטים במח שיוצרים בתורם התקשרות טובה יותר בית תאי עצב.

אצל כל ילד משתקפת ראשית חייו הלא מיטיבה באופן אחר.
אני מאמינה שלעיתים קרובות למתוקים שלנו יש צורך פרסברטיבי לשחזר כאבים מהינקות איתנו, את האין הזה, את הכמיהה אליו, את הכאב הנורא שבהעדר - במקום בטוח ואוהב.
כאילו מבקשים שוב ושוב, ואין להם שליטה על כך, להחיות את הכאב כדי לנסות לפתור אותו. למשל על ידי לבדוק עד איפה מגעת סבלנותינו בעניינים שונים.

בנוסף אני מאמינה מאד שלעיתים יש להם צורך להביא אותנו אל הקצה, כדי לתקף ולאשר לעצמם את הדרמות של ראשית חייהם, כדי לבדוק עד כמה אנחנו איתם, כדי להראות לנו שקשה להם. זה נסיון תקשורתי בעיני: דרך להראות לנו מה עובר עליהם.

לעיתים קרובות פועלת במוחם כעין פרדיגמה לא מודעת שאומרת משהו כמו: "לא אהבו אותי בראשית חיי, בואי תראי אמא כמה קשה לאהוב אותי" או בנוסח קצת יותר רך: "בואי הראי לי שלמרות קשה לי נורא עם עצמי (עם אחותי, עם חיי, עם הוריי) ולמרות שאעשה הכל כדי להקשות עלייך לאהוב אותי, את עדיין שם בשבילי".

אני חושבת שאם תביני שהכל הליכים מאד שכיחים ואפילו טבעיים לדעתי במצבים האלו, כך תהיי פחות שיפוטית כלפי עצמך. מגוון הרגשות הלא פשוטים שהקטנה מעלה בך הם תקשורת איתה. הם דרכה להעביר לך מסרים שחשובים לה שתחושי.

בורכת בשתי בנות יפות, מדהימות וחכמות. בורכת בעוד כל כך הרבה יותר מזה באישיותך ובחייך. ואני חושבת שאולי פשוט לא הכנת את עצמך מספיק לקשיים המאד טבעיים שילד מאומץ מביא עימו לליבנו ולחיינו בגידולו. יתכן שפיצקי הגדולה גם קצת יצרה ציפיות בלתי אפשריות כמעט בהיותה ילדה כל כך מדהימה ומיוחדת.
איתה יכולת להרגיש אמא מופלאה ללא קונפליקטים כמעט.
בעקבות ההורות לה, לא הכנת עצמך גם לכעסים המאד טבעיים, להשוואות, ליאוש ולתסכול שהורות כזו (ואולי כמעט כל הורות) מביאה עימה.

ההורות לילדים המיוחדים שלנו היא אתגר רציני. אתגר שרק טבעי שיביא אותנו אל הקצה לעיתים, שיפעיל תחושות לא פשוטות.

כמו שאת יודעת היטב בראש (אך מה בלב?) אף ילד לעולם לא יוכל לשחזר את אותה הורות לו זכו אחיו, וטוב שכך.
כל ילד הוא עולם נפרד, מורכב ויחודי, וכל הורות צריכה להיות מותאמת אליו.

לדעתי הקטנה לא סתם מחפשת ומוצאת את הדברים שמרגיזים אותך ואת רגישה אליהם. היא משחזרת איזו דרמה בלהפעיל אותך כך. אחד הדברים שמאד עזרו לי אישית עם ביתי במצבים האלו היה לנסות לוורבל את כעסיה ותיסכוליה בשיקופים. לא מיד ולא כבמטה קסם, אך מקץ זמן, העובדה שדיברתי את הכעסים שלה ואת התסכול שלה,פתר אותה מלהתנהג אותם מולי, וכיום היא יודעת לבד לבטא לא מעט כאבים במילים במקום בדרמות בין אישיות עימנו.

חיבוק גדול!
 

אבי351

New member
אני יקירה מציע לך מקרב ליבי ממש ללכת לעזרה

מקצועית לפסיכולוגית ילדים ולדעתי זה יעזור לשקט שלך ולשקט בבית מנסיון כמה עצות קטנות מאיש מקצוע פןתרות לפעמים את כל הבעיות שלנו וגם של המתוקים שלנו.אם תרצי טלפון אשמח בפרטי לתת לך.
 

orit81

New member
תודה אבי

אני בהחלט מתייעצת עם פסיכולוגית ילדים
ובכל זאת,
רציתי להעלות לדיון את הנושא גם על גבי הפורום כפי שכתבתי בתגובתי לאורית פלד.
 

orit81

New member
עשית לי לבכות

אחת הסיבות למה בחרתי להעלות כזו הודעה על גבי הפורום היא בדיוק הסיבה שציינת - שהנושא לא מדובר מספיק. כאילו שלהודות בזה זה בעייתי או מביך.
אני רוצה לפתוח דיון על גבי הפורום בנושא שהוא בעיני מאד חשוב וגם כמובן כיוון שאני נתרמת מאד מדיונים כאלה.
יש פה הרבה משפחות עם יותר מילד אחד שאני בטוחה שחוו או חוות תחושות דומות לשלי ואשמח לשמוע על כך מניסיונם של אחרים.
התגובה שלך להודעה שלי גרמה לי להזיל דמעה,
לא כי לא ידעתי את כל מה שכתבת, אלא דווקא כי אני יודעת ומתקשה ליישם. אני יודעת (וגם כתבתי בעצמי בהודעה שלי) שההתנהגות שלה סביר שנובעת ממצוקה
שהיתה בה או שנמצאת בה היום ושהיא לא עושה בכוונה. ובכל זאת, מאד קשה לעמוד מולה ביומיום כשהיא מתנהגת באופן שמעורר בי כל כך הרבה רגשות מעורבים
ולהזכיר לעצמי שזו המצוקה שמתנהגת ולא הבת הקטנטונת שלי.
היא כל כך קטנה, כל כך מתוקה ואחת הילדות היותר חכמות שיש ובכל זאת, זו היא שמפיקה את ההתנהגויות האלה שמוציאות אותי מדעתי.
כאילו לא מסתנכרנות לי שתי הדמויות האלה שאני מכירה - הילדונת המתוקה והמצחיקה שלי אל מול הילדה המאתגרת והמתישה שהיא לפעמים.

לפני שהיא הגיעה, חשבתי לעצמי "כמה קשה ושונה מעכשיו זה כבר יהיה...?"
הרי להיות אמא כבר ידעתי,
רק לא ידעתי איך להיות אמא שלה.
אני לומדת כל יום. כל רגע.

אורית יקרה, תודה על התגובה הארוכה ומפורטת
 
אורית ואורית


שתיכן ריגשתן אותי מאד.
אורית 81 - כל כך היטבת לתאר תחושות שאני מרגישה לעיתים עם בני.
התיסכול, האהבה שלי שלא תמיד מתקבלת, התחושה שמנסה לעשות לי "דווקא".
השאלה: למה אתה לא יכול עכשיו פשוט להיות מקסים כמו שאתה יודע להיות? ועוד.

ואורית פלד - אין לי מילים.
תודה על ההסבר המופלא והמדויק כל כך.

עשית לי מהפך קטן בלב:
כי תמיד התיחסתי להתנהגויות הקשות או המעצבנות כמשהו שצריך, באהבה אמנם, אך בהחלטתיות: להכחידו.
או בהתעלמות, בפרסים והבטחות, או בהסברים סבלניים יותר או פחות (וכשנגמר לי הסוס גם בצעקות). אך ההנחה שלי היתה שאלו התנהגויות שצריך פשוט למגר.

ההצעה שלך לראות בהם תקשורת: להבין אותן כנסיון של הילד להעביר מסר כלשהו (כמה קשה לו, כמה היה לו קשה פעם) היא כך כך מופלאה כי היא שופכת לי אור על המון סיטואציות שלא הבנתי אותן נכון.
תודה ענקית לשתיכן!
 

סביון1

New member
אורית יקרה, כל אדם הוא יחיד ומיוחד וגם הילדים

- כל אחד מהם אין עוד כמוהו בעולם. ולכן האהבה שלנו אליהם לעולם תהיה מיוחדת ולא יהיו שניים אותו דבר. לפעמים ההבדל גדול ולפעמים פחות ניכר אבל לדעתי, אף פעם לא אותו דבר. וכך למעשה לא רק באהבה אלא לגבי כל מערכת היחסים שלנו עם הילדים, מדובר בשתי ילדות שונות ולכן רק טבעי הוא שתאהבי אותן באופן שונה ותרגישי כלפיהן רגשות שונים. על מידת האבה אין מה לדבר כלל. איך אפשר למדוד אהבה? במיוחד כשהיא אינסופית?

בין השורות שלך נדמה לי שאני קוראת רגש אשמה קטן מבצבץ, למה זה כך ולא אחרת, למה אני לא אוהבת אותן אותו דבר. למה אני משוה. אני יכולה רק לספר לך שגם אני חוויתי את התדהמה הזאת כשגיליתי, אחרי האימוץ השני, את השוני שבאהבה וביחס שלי לשני הבנים. גם לי היו רגשי אשמה. אני זוכרת שסיפרתי לחברה טובה (עם ילדים ביולוגים, אין לענין שום קשר לאימוץ) ופתאום הסתבר לי להפתעתי שאצלה זה בדיוק אותו דבר. רק שהיא לא מתרגשת מזה בכלל. לקח לי זמן לעכל ולהבין. היום זה נראה לי הכי טבעי שבעולם. הדברים, אגב, השתנו עם הזמן. הילדים השתנו, הדינמיקה פושטת ולובשת צורה כל הזמן, וכך גם היחסים בינינו. אין לי עצות איך לשפר את המצב, הלואי שהייתי מספיק חכמה בשביל ליעץ לעצמי


לגבי ההשוואה בין אחים - כמו שכתבת זה בלתי נמנע. כל עוד נזהרים שלא לקחת את זה למסלול שפוגע בילדים אז הכל בסדר.
 

משתפרת

New member
ילדה, את מי את אוהבת יותר, את אמא או את אבא?

מסוגלת להזכר בשאלה כזו מילדותך? בהנחה שיש אמא-אבא טובים ומתפקדים השאלה הזו סופר מתסכלת. את אמא אוהבים כמו שאוהבים אמא ואת אבא- כמו את אבא. ואם יש כמה אחים- לכל אחד אהבה מהסוג שמתאים לו. ואת יודעת משהו? סוג האהבה לאותו אדם יכול להשתנות בימים שונים ולפי הנסיבות. ומי בכלל מסוגל לכמת אהבה?
יש לי בת שנולדה לנו ואני אוהבת אותה אהבת נפש. יש לי בן שאימצנו, ואני אוהבת אותו בכל נשמתי. את מי יותר? מי יודע. את שניהם- הכי, אבל לא באותה צורה.
אני רואה את האהבה בדברים שכתבת. מה שהכי מפריע לך בעצם אלו הרגשות השליליים שמתלווים אל האהבה. התסכול, הכעס, ו...גם רגש האשמה על ההשוואה בין הבנות וגם על כך שאולי את מפספסת ולא מצליחה לכוון את הבת הצעירה להתנהגות שמקובלת עליך.
אורית פ. נסתה לעזור לך בענין רגש האשמה הזה, וגם אני רוצה לנסות לשחרר אותך מזה. העבר והאופי של בתך מביאים אותה להתנהגות מסויימת. זה לא שאת טועה וזה לא שאת מקפחת אותה, זה משהו שנובע ממנה. כשמבינים את זה- פחות קשה להכיל את זה. עכשיו קחי בחשבון שילדים הם יצורים מאד אינטואיטיביים שחשים ברגשות. זו הסיבה שהיא יודעת ללחוץ על הכפתורים שמקפיצים אותך. באותו אופן היא חשה גם ברגש האשמה שלך, מה שמעצים את ההצמדות שלה ואת הדרישה לעוד ועוד תשומת לב.
יש לי כיום שני נכדים. הנכדה עונה להגדרה "ילדה טובה". רגועה, אוהבת, צייתנית, עוזרת, אחראית, צולחת את ההתבגרות בלי דרמות, תלמידה טובה ועוד. אני מתה עליה. הנכד- מלא קסם, חכם-מבריק, אוהב, איכפתי, חם. אני אוהבת אותו בכל לבי. אבל- הוא היפראקטיבי. ההיפריות שלו מתבטאת בהקמת רעש ללא הפסקה. הוא כל הזמן בתנועה וכל הזמן מדבר-צועק-שורק-צורח נון-סטופ. הוא דורש תשומת לב בלתי פוסקת מכל מי שבסביבה. זה מתיש, זה מתסכל, זה מכעיס וזה גורר תגובות זועמות ומביא לעונשים. ביום בו קלטתי שההתנהגות של הילד נובעת מההיפריות, מהמבנה שלו ולא מרוע או מכוונה להכעיס, הפכתי כיוון. זה כמו לכעוס על זה שיש לו שיער חום או שהוא ימני/שמאלי. הוא כזה. ההבנה הבסיסית הזו איפשרה לי להכיל את ההתנהגות שלו בלי להתעצבן. התגובות שלי- בהתאם. ככל שהוא קולני יותר אני מדברת אליו יותר בשקט. כשהקול שלו הופך צורם אני מבקשת ממנו בצליל רגוע להשתמש בקול הנעים שלו. זה עדיף על "אל תצעק"- שלא עובד. תמיד עדיף לומר מה כן, במקום לכעוס על מה לא. כשהוא מתרוצץ עד שאנחנו נתקפים סחרחורת אני מסוגלת לחבק אותו (במקום להתפוצץ מכעס) ולומר לו משהו שמעניין אותו. התגובה ההפוכה מזו לה ציפה עובדת נפלא. נכון שלפעמים אני צריכה להזכיר הרבה פעמים שיש לו קול נעים ושישתמש בו, אבל כל האוירה נעימה יותר מאשר כשצועקים, נוזפים או אומרים שמה שהוא עושה- לא טוב. מה גם שכשכועסים וצועקים ההתנהגות שלו לרוב מקצינה.
הגישה הזו מטפלת בעוד משהו: בתחושה של הילד, בתדמית העצמית שלו: במקום שירגיש כל הזמן איך הוא לא בסדר (צועק, נצמד, מתרוצץ וכו') וירגיש שהוא כל הזמן נכשל ומוענש- הוא שומע שיש לו קול נעים ושהוא יכול להשתמש בו, שאפשר להצמד אליו ולתת לו תשומת לב חיובית, שתשומת הלב החיובית הזו הרבה יותר נעימה מתשומת הלב השלילית שהוא משיג ברכים אחרות.
בשורה התחתונה- הפטרי מרגשי האשם! אהבי כל אחת מבנותיך על פי הדרך שמתאימה לה, גדלי וחנכי כל אחת מהן על פי דרכה ותמשיכי לחפש דרכים שונות עד שתמצאי מה שעובד על הבת שלך.
 

KallaGLP

New member
כעס ותסכול הם חלק בלתי נפרד מהורות,

לא פחות מאהבה. הבעיה מתחילה כשאנו חשים רגשות אשם בקשר לזה ומפרשים זאת כאילו הדבר גורע מהאהבה שלנו, מפחית מערכה, הופך אותה לפחות שלמה, לפחות ממה שהיא אמורה להיות.
זה טבעי שבאותה משפחה יהיו ילדים קשים יותר או פחות מנקודת מבטם של ההורים המגדלים אותם. להכיר בכך ולהודות בכך שזה בסדר וזה לא אומר שום דבר רע בקשר לנפשות הפועלות, איכות ההורות או קשרי האהבה זה בעיניי דבר בסיסי שהורים צריכים לעשות, גם אם לא תמיד קל. ייתכן שכשמדובר בילד מאומץ, זה עוד יותר קשה ורגשות האשם חזקות יותר כי באופן תת מודע מתגנבת השאלה "האם זה בגלל האימוץ, כי לא מדובר בילד ביולוגי" וכד'. גם אם ברמת השכל וההיגיון מבינים שזה טבעי ולאו דווקא קשור לאופן שבו נוצרה המשפחה, אני מתארת לעצמי שברמה הרגשית קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשתחרר מהספקות האלה. זה כנראה דורש מודעות גדולה ועבודה עצמית קשה, ואני מבינה כמה זה לא פשוט ומתסכל.
אני יכולה להעיד על עצמי שבני הבכור היה פשוט הילד האידיאלי, היה (ועדיין) כל כך פשוט ונוח לגדל אותו ולתקשר איתו. ילד שמעולם לא דרש יותר מדי תשומת לב, שתמיד ידע להעסיק את עצמו, שמעולם לא הרבה לבכות, שמעולם לא היה לו ולו התקף טנטרום אחד, ילד שתמיד אהב לקרוא וללמוד, שתמיד היה צנוע ועניו, שסיים בהצטיינות יתרה כיתת מחוננים... ויכולתי להמשיך, אך כאן אני מעדיפה לעצור ולא למנות את הישגיו גם בהמשך, בימים אלה, פשוט בגלל איזה פחד קמאי מעין הרע. אבל יכולה רק להגיד שהוא ממשיך בדרך ההצטיינות בכל תחום שבו הוא עוסק, מעל ומעבר למצופה, שרק יהיה בריא.
מה אני יכולה להגיד - מבחינת ההורים, ילד כזה הכי קרוב לשלמות שיכול להיות, אחד למיליון במקרה הטוב. אחרי ילד כזה לגדל שלושה ילדים שהם אמנם מקסימים וחכמים ומוכשרים ואהובים, אך לכל אחד יש תכונות ההופכות אותו קשה יותר לגידול, שמעוררות לעתים כעס ועצבים ודורשות חינוך ביד קשה יותר, בין אם זה מזג סוער, עקשנות, תובענות, אופי מרדני, עצלנות וכו', הרבה יותר קשה ולעתים מתסכל. אילו הייתי מרגישה רגשות אשם על כך שכל אחד משלושת הילדים האחרים הרבה יותר קשה לי לגדל ולחנך מאשר את הבכור, כל אחד בדרכו ובמידתו שלו, מצבי כאם היה בלתי אפשרי, בלתי נסבל. אבל ברור לי שזה מצב טבעי, ואני ובעלי מתבדחים על המצב הזה בינינו לעתים קרובות. אז נכון, עם כל אחד מהקטנים יש לנו הרבה יותר עבודה והרבה יותר תסכולים בדרך מאשר עם הבכור, אבל לפחות אין לנו רגשות אשם בקשר לכך. ברור לנו שזה נובע מכך שכל אחד הוא שונה, וזה משפיע על אופי היחסים שלו עם אנשים אחרים, כולל הוריו ו/או ילדיו. ברור לנו שהשילוב המיוחד שהפך את בננו הבכור למה שהוא הוא מקרי, ייחודי ונדיר, ושלילדים האחרים יש שילוב אחר של תכונות, שהופך אותם לשונים ממנו, בדרך שלפעמים מקשה עלינו, אך לאו דווקא טובה פחות עבור הילד עצמו.
וגם, בסופו של דבר, חשוב לזכור שהעובדה שלכל אדם, לכל ילד אישיות ותכונות ייחודיות משלו זה דבר נהדר. אילו כולם היו זהים, כמה משעמם היה לנו! כמה חסר גיוון! ההורות שלנו עם הקטנים מאתגרת הרבה יותר, וכמובן שהאופן שבו האהבה באה לידי ביטוי שונה בהתאם, אבל אין פירוש הדבר שיש צורך למדוד ולכמת ולהשוות את האהבה הזאת. כבר שייקספיר אמר ב"המלך ליר" שלא ניתן ואף מזיק ומיותר לנסות לעשות זאת, ולדעתי הוא צדק. אני מבינה שזה קל להגיד, אך לפעמים קשה מאוד ליישם. אני מבינה שאת כבר נעזרת באנשי מקצוע. העצה היחידה שלי (ושוב - אני מודעת לכך שבתחום הזה קל לייעץ וקשה לעשות) היא שפשוט תנסי לשחרר ולקבל ללא רגשות אשם את התחושות שלך, את העובדה שהאישיות השונה של כל ילדה באופן טבעי גורמת לך להרגיש ולהגיב אחרת, ושזה טבעי לגמרי ולא משליך על איכות ההורות שלך ולא מפחית מאהבתך הייחודית לכל אחת מהן.
 

fatfat

New member
על השיתוף.

כתבת מאוד מרגש והיזדהתי עם הרבה ממה שכתבת.

אצלינו בעבר היה מצב דומה רק הפוך: הקטנה היתה הילדה הטובה והשקטה ובעלת ההתנהגות המלאכית והגדולה היתה ההיפרית שידה בכל ויד כל בה, ש"לא רוצה" זה הביטוי הכי שכיח אצלה.

והקטנה גדלה להיות מרדנית, ווכחנית, שכל דבר צריך לומר לה עשר פעמים עד שמועילה לעשות, עונה בחוצפה, ביצ'ית לאחותה ועוד. ובלימודים עושה את המינימום הנדרש, לקרוא עבורה זה עונש וכותבת בכתב חרטומים למרות שמגיעה להישגים גבוהים מאוד ולאחרונה נמצאה מחוננת באבחון למחוננים. ומנגד זה לא שהגדולה לא היפרית, זה מולד אצלה, אבל היא מאוד התמתנה ובעיקר התקפי הזעם פסקו כמעט לחלוטין, היא הרבה פחות מרדנית והרבה יותר קואופרטיבית. תלמידה מצטיינת שמשתתפת בתוכנית העשרה למוכשרים במיוחד בתחום האומנות. והכי חשוב נשמה טובה. יוצאת מגדרה לעזור ותתן את הדבר האחרון שיש לה.

ואני אוהבת את שתיהן בכל לבי אבל באופן שונה ובכל אחת אוהבת דברים אחרים. מה שעוזר אצלינו, כשאני רואה שכמה ימים אחת מהן גוררת הרבה תגובות של כעס, ביקורת והטפת מוסר אני אומרת לה משהו בסגנון של: גם אם תעשי את הדבר בכי נורא/רע/גרוע אני לא אוותר עליך ולא אפסיק לאהוב אותך. וזה משפט שמאוד עוזר להן ומרגיע אותן. כנראה שלמרות שברציונל יודעות שאני אמא שלהן לתמיד, מדי פעם הן צריכות אישור לכך וחיזוק שגם אם מתנהגות כ"מפלצת" זה לא ימוטט אותי.
 

עמליה22

New member
אולי זה מגיע בכלל מכיוון אחר?

יש מצב שדווקא ה"מושלמות" של אחותה הגדולה מוציאה ממנה התנהגויות כאלה? אני חושבת שהרבה פעמים אחיםם לילדים "מושלמים" מחפשים להם נישה משלהם, ומכיוון שנישת "הילד הטוב" כבר תפוסה, הם משכללים את נישת "הילד הבעייתי" - רק ככה הם יוכלו להשתוות לאחיהם ברמת תשומת הלב שהם מקבלים, וזה לא כל כך משנה להם אם זאת תשומת לב טובה או רעה.
 
הי אורית

כתבו לך ממש נכון מעניין ויפה. אהבתי מאד את הדברים של עמליה 22 שאמרה שהקטנה הגיעה כשנישת "הילדה הטובה" היתה כבר תפוסה...
בכל אופן הייתי רוצה להעיר משהו צידי - כתבת שהבכורה היתה עצמאית מאד מאד כבר כתינוקת,ויודעת להעסיק את עצמה מאז שהיא איתך. דעי שגם אובר-עצמאות הוא מאפיין ידוע של חלק מהילדים המאומצים.
מדובר בילדים שלמדו מהר מאד בבית הילדים ש"אם אין אני לי-מי לי".עצמאות כתינוקת איננה טבעית,והייתי מאד ממליצה ללמד אותה איפה אפשר ומותר להישען על אמא....

לגבי הקטנה- אני חושבת שיכול להיות חשוב עבורך לבחון שלא דרך הפורום על איזה כפתורים היא "מנגנת" אצלך,ואיפה בדיוק היא מאכזבת אותך ובאילו הזדמנויות היא הכי נוטה להוציאך משיווי משקל.לא לכל האימהות יש אותם כפתורים אותן ציפיות ואותן השלכות.
ובכל מקרה לקחת על עצמך משימה ענקית שאת משתדלת בה את מיטבך,וקבלי חיבוק גדול
 

fannyd

New member
מי הבטיח לך שזה קל?

להיות אמא, להיות בת בכורה, להיות בת צעירה. קשור ולא קשור לאימוץ, בעצם מי יודע? הילד הבכור עמוס ציפיות והשקעה. בשנות היותו ילד יחיד נוצר אתו סוג של אינטימיות שכבר לא יהיה הבאים אחריו. האם שאלת את עצמך מדוע בתך הבכורה היא "בת מושלמת"? האם זה במהות שלה או הצורך לרצות? המושלמות מדאיגה לא פחות ממרדנות.
 

גילעד 63

New member
מה זאת אהבה 1

אמא יקרה

לפני כל דבר שאומר לגופו של עניין, חייב לתת שאפו גדול על האומץ לחשוף כך ולתאר באופן כל כך פתוח ורגשי ומדויק את התחושות המאד קשות האלה שלך, ובעיקר האומץ לעמוד מולן בעצמך ולשאול למה זה ככה ואיך עושים אחרת. זה אומר לי עלייך שני דברים. האחד הוא שאת אמא מאד מסורה ואוהבת שרוצה רק טוב לבנותיה ורוצה לעשות את האמהות שלה באופן הכי מיטבי בשבילן. השני הוא שנשמע שאת באחת הנקודות האלה שתמיד מרגישות כמו קצה חבל (למרות שכהורים אין לחבל שלנו באמת קצה
) זה הכי אנושי בעולם להגיד אוף, די, אין לי כוח כבר, מתי יהיה אחרת.
יש בכל הפעולות שלך והתחושות שלך אמירה מאד ברורה שאני שומע ותקני אותי אם אני טועה.
"אני רואה את המצוקה שלך, בתי, אני חשה את המצוקה שלי וקשה לי, אבל אני הופכת עולמות כדי לשנות את זה. אני אלך לפסיכולוגית ילדים להתייעץ, אני אכתוב בפורום ואשמע מאחרים, אני אושיט יד לעזרה בכל מקום שאוכל לקבל אותה וכל זה רק כדי שיהיה לך טוב, שיהיה לי טוב ושיהיה לשלושתנו טוב. אין לי גבולות בעניין ואין מקום שלא אלך אליו ודבר שלא אעשה כדי לשמח אותך ולשכך את כאבייך"

אורית, אם זאת לא אהבה, אז אני לא יודע מה כן
 

גילעד 63

New member
מה זאת אהבה 2

נקודת המבט של המאומץ.
היטיבה אורית פלד (כהרגלה
) לתאר את מה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח.
אמרת בעצמך את משפט המפתח דווקא ביחס לבת הגדולה "היתה עצמאית מהרגע הראשון גם כתינוקת".
על כל המאומצים נכפתה "עצמאות" בתחילת חייהם. ה"עצמאות" הזו היא בעצם היעדר האדם היחיד שהכרנו בעולם עוד לפני שיצאנו לאויר וממנו הופרדנו. ה"עצמאות" הזו באה בזמן שבו היינו הכי צריכים בדיוק את ההיפך בגלל היותנו חסרי אונים לחלוטין. אצל חלקנו היא נמשכה יום או יומיים ואצל אחרים הרבה יותר, וגם כאשר מצאנו את עצמנו בזרועות מישהי/מישהו שלקח על עצמו למלא את התפקיד הזה עדיין הרישום של אותה חוויה קשה ומאד מאד מפחידה נשאר בנו. כל אחד מאיתנו התמודד אחרת עם המצב הזה. חלק הצליחו יותר, חלק פחות, חלק הצליחו מאד וחלק לא הצליחו בכלל. אופן ההתמודדות בא לידי ביטוי בהתנהגות. זו מעידה על ה"אסטרטגיה" שנוקט התינוק/ילד למול המצב בו הוא נמצא והתחושות שהוא חווה, כאשר הקו המנחה הוא משהו כמו "מה אני צריך לעשות כדי לקבל את מה שאני צריך ומוכרח" (צרכים) ו"איך אני מתמודד עם מה שאני מרגיש" (תחושות). שתי בנותייך הן דוגמאות לשתי אסטרטגיות שונות ומוצלחות באותה מידה בעניין הצרכים. (כמובן שאצל כל אחת מהן מבנה האישיות הייחודי לה משפיע על האסטרטגיה. יש אסטרטגיות שלא מתאימות לילדים מסוימים כי הם פשוט לא מצליחים ליישם אותן בגלל מי שהם)
הגדולה נקטה במה שאפשר לקרוא "שיטת גולדן". כמו שאמר שי גולדן על השלב הזה בחייו כמאומץ "אם אני גולדן, אז אני אהיה הגולדן הכי טוב שאפשר". על ידי "התנהגות מיטיבה" (הפוך מהורות מיטיבה) היא מקבלת את כל מה שהיא צריכה. הכרה, התפעלות, שיקוף חיובי וכו'.
הקטנה כנראה "הולכת" על שיטה יותר בסיסית שעונה על צורך מאד בסיסי, שכנראה בשלב מאד מוקדם בחייה לא קיבל מענה, שהוא תשומת הלב וההכרה בקיום. אני אישית מתחבר אליה יותר כי היא יותר דומה לי בגיל הזה ואני מכיר את התחושה ואת השיטה יותר טוב
.
מה שהשיטה הזו אומרת הוא משהו כמו "אני עושה רעש ומתייחסים אלי, סימן שאני קיים וככה אני לפחות אקבל חלק ממה שאני צריך".
בתחום התחושות וההתמודדות איתן כנ"ל. הגדולה כנראה למדה מהר מאד "להסתדר" לבד. לווסת את תחושותיה בעצמה ולא להזדקק יותר מידי לעזרה חיצונית שכנראה לא היתה זמינה בשלב שבו היתה זקוקה לה (לפני שהגיעה אלייך).
הקטנה כנראה מתקשה יותר בוויסות התחושות ובצר לה פשוט משחררת החוצה את הכל. כמבוגרים אנחנו יודעים שכדי להסתדר עם אחרים (קרובים ורחוקים כאחד) אנחנו צריכים לווסת את מה שאנחנו באמת מרגישים וחושבים בהתאם למי שעומד מולנו ולסיטואציה. זו מיומנות שנלמדת עם הזמן. הקטנה שלך כנראה מתקשה בוויסות הזה ובגלל שאין לה היכולת (לאף אחד אין בגיל הזה) "להסביר" מה היא מרגישה ולכן היא מביאה הכל אלייך כמו שהוא וזה מביא להתנהגות שיכולה להיות מתישה ו"מעצבנת". באנלוגיה לתינוק, בעצם מדובר הרבה פעמים באי שליטה על הסוגרים הרגשיים. תינוק משחרר את צרכיו באופן חפשי עד גיל מסוים. היא בעצם משחררת את הצרכים הרגשיים שלה עלייך. למה? כי את שם. למה לך זה הכי קשה? כי את הכי זמינה ו"חוטפת" הכי הרבה מזה. למה? כי את אמא שלה

מה הן התחושות האלה שכל כך קשה לווסת ולהסתדר איתן? ניסחה אותן אורית פלד במדויק. כמובן שזו לא מחשבה מודעת במילים אבל בבסיס התחושה יש משהו כמו "אני כנראה לא ראוי" (לאהבה, למילוי צרכים, להכרה בקיום ועוד ועוד).
המענה שלנו לתחושה הוא מגוון כמו מבני האישיות הייחודיים לנו. אחד יהפוך ל"ילד המושלם" כדי להראות שהוא ראוי (למרות שעמוק בפנים תמיד תהיה התחושה הזו שתדחף אותו לשפר את ה"מושלמות" שלו כל הזמן), אחר בקצה השני ימשיך לנסות להצדיק את מי שהוא (לא ראוי) ב"להראות" להורה עד כמה הוא לא ראוי.
כמו שאמרה אורית פלד, לא משנה מה הדרך שבה בוחר הילד להתמודד, הוא תמיד ישחזר את התהליך כדי כאילו להגיע לתוצאה אחרת מאשר התחושה הבסיסית שהוא חווה בהתחלה. המנגנונים האלה לא עובדים כל כך טוב בשביל הילד בטווח הארוך (ע"ע סטיב ג'ובס).
למה? כי מי שבנה אותם הוא תינוק קטן שעשה כמיטב יכולתו המאד מוגבלת להגן על עצמו ו"להסתדר" בעולם.
הפתרון האמיתי הוא הקניית מנגנונים אחרים שעובדים יותר טוב גם בטווח הקצר ובעיקר בטווח הארוך.
בשביל זה יש אמא (וגם אבא
).
 
תודה גילעד על ההסבר והניסוחים הכל כך חשובים |

יש להם חשיבות אדירה עבורי כאם מאמצת, בפרט מפני שהם באים מפיו של "ילד" מאומץ.
 
למעלה