אוריתוש
מאד נגעת לליבי בתאורייך.
המיתוס על פיו הורים אוהבים או אפילו אמורים לאהוב את ילדיהם באותו אופן ומידה שווה כל הזמן, הוא אחת הפרדיגמות הכי מעוררות אשמה שנבראו.
הילדים שלנו שונים זה מזה עד מאד, ואהבתנו אליהם שונה אף היא. זו דרכו של עולם.
ועוד עובדה שלא (מספיק) מרבים לדבר עליה בציבור היא שילדים שיש להם בעיות מסוגים שונים, שקשה להם (ביולוגיים ומאומצים כאחד) מעוררים בהוריהם קשת מאד אמביוולנטית של רגשות. זה טבעי, וזה נורמלי: אהבה היא אחד מהם, ולצידה גם כעס, כאב, תסכול, יאוש, עצב, דחייה אשמה ועוד אהבה. אין קיצורי דרך.
את אשת מקצוע, והרבה מכל מה שאני רוצה לומר לך את הרי יודעת לבד. ובכל זאת כיוון שאנו קצת בקצוות השונים של הקשת המקצועית, את מהכוון ההתנהגותי ואני הפסיכודנימי, אני חושבת שאולי צריך להזכיר כמה שהרגשות לגיטימיים, נכונים ואותנטיים, ובעיקר בלתי נמנעים: שלך ושלה, של כולכן.
כמו שהתיחסת בעצמך, הילדים שלנו חוו חויות לא פשוטות בראשית חייהם בבתי הילדים. לא היתה להם הורות מיטיבה בתקופה הזו. היה חסר, בדידות, כמיהה עזה למשהו שלא קיבלו ולא ידעו אפילו לבקש: חום, חיבוק, הכלה, התפעלות, השתקפות של עולמם בעיני אמא אוהבת, מחייכת, מתמוגגת, זמינה. אך רבים מהם לא קיבלו עוד משהו שהוא קריטי בינקות: אם שתווסת ותרגיע. ולכן כיוון שלא הפנימו דמות אם כזו בתוכם, הם מתקשים לווסת את עצמם אחר כך, לעיתים למשך כל חייהם. אלו דברים כל כך בסיסיים של תינוק זקוק להם.
ותוסיפי על כל אלו את החסכים החושיים והנוירולוגיים שהמתוקים שלנו חוו. את ההתפתחות העצבית והמוחית הלא מיטיבה שנגזרה מכך. מחקרים רבים מעידים כיום כיצד ליטוף ומגע בינקות מפתחים דנדריטים במח שיוצרים בתורם התקשרות טובה יותר בית תאי עצב.
אצל כל ילד משתקפת ראשית חייו הלא מיטיבה באופן אחר.
אני מאמינה שלעיתים קרובות למתוקים שלנו יש צורך פרסברטיבי לשחזר כאבים מהינקות איתנו, את האין הזה, את הכמיהה אליו, את הכאב הנורא שבהעדר - במקום בטוח ואוהב.
כאילו מבקשים שוב ושוב, ואין להם שליטה על כך, להחיות את הכאב כדי לנסות לפתור אותו. למשל על ידי לבדוק עד איפה מגעת סבלנותינו בעניינים שונים.
בנוסף אני מאמינה מאד שלעיתים יש להם צורך להביא אותנו אל הקצה, כדי לתקף ולאשר לעצמם את הדרמות של ראשית חייהם, כדי לבדוק עד כמה אנחנו איתם, כדי להראות לנו שקשה להם. זה נסיון תקשורתי בעיני: דרך להראות לנו מה עובר עליהם.
לעיתים קרובות פועלת במוחם כעין פרדיגמה לא מודעת שאומרת משהו כמו: "לא אהבו אותי בראשית חיי, בואי תראי אמא כמה קשה לאהוב אותי" או בנוסח קצת יותר רך: "בואי הראי לי שלמרות קשה לי נורא עם עצמי (עם אחותי, עם חיי, עם הוריי) ולמרות שאעשה הכל כדי להקשות עלייך לאהוב אותי, את עדיין שם בשבילי".
אני חושבת שאם תביני שהכל הליכים מאד שכיחים ואפילו טבעיים לדעתי במצבים האלו, כך תהיי פחות שיפוטית כלפי עצמך. מגוון הרגשות הלא פשוטים שהקטנה מעלה בך הם תקשורת איתה. הם דרכה להעביר לך מסרים שחשובים לה שתחושי.
בורכת בשתי בנות יפות, מדהימות וחכמות. בורכת בעוד כל כך הרבה יותר מזה באישיותך ובחייך. ואני חושבת שאולי פשוט לא הכנת את עצמך מספיק לקשיים המאד טבעיים שילד מאומץ מביא עימו לליבנו ולחיינו בגידולו. יתכן שפיצקי הגדולה גם קצת יצרה ציפיות בלתי אפשריות כמעט בהיותה ילדה כל כך מדהימה ומיוחדת.
איתה יכולת להרגיש אמא מופלאה ללא קונפליקטים כמעט.
בעקבות ההורות לה, לא הכנת עצמך גם לכעסים המאד טבעיים, להשוואות, ליאוש ולתסכול שהורות כזו (ואולי כמעט כל הורות) מביאה עימה.
ההורות לילדים המיוחדים שלנו היא אתגר רציני. אתגר שרק טבעי שיביא אותנו אל הקצה לעיתים, שיפעיל תחושות לא פשוטות.
כמו שאת יודעת היטב בראש (אך מה בלב?) אף ילד לעולם לא יוכל לשחזר את אותה הורות לו זכו אחיו, וטוב שכך.
כל ילד הוא עולם נפרד, מורכב ויחודי, וכל הורות צריכה להיות מותאמת אליו.
לדעתי הקטנה לא סתם מחפשת ומוצאת את הדברים שמרגיזים אותך ואת רגישה אליהם. היא משחזרת איזו דרמה בלהפעיל אותך כך. אחד הדברים שמאד עזרו לי אישית עם ביתי במצבים האלו היה לנסות לוורבל את כעסיה ותיסכוליה בשיקופים. לא מיד ולא כבמטה קסם, אך מקץ זמן, העובדה שדיברתי את הכעסים שלה ואת התסכול שלה,פתר אותה מלהתנהג אותם מולי, וכיום היא יודעת לבד לבטא לא מעט כאבים במילים במקום בדרמות בין אישיות עימנו.
חיבוק גדול!
