ראיתי את הבן של המורה החביב עליי![ועוד שטויות
...] יש לנו מורה הזוי שכזה, תמהוני בכל רמ"ח איבריו, שמקפיד להסתובב בתלתליו השובבים המתנוססים מעל ראשו המוארך ובסוודר הסגול הקבוע שלא הוחלף מעולם, ולהתנהג כאילו הוא לא שובר את לבנו בכלל. עד כדי כך הפך הסוודר הנ"ל למושא הזיהוי שלו, שכל מועדון המעריצות נוהג להגיע בפריטי לבוש סגולים בכל יום בו הוא מלמד, ולו לשם ההזדהות. ואיך נוסד מועדון המעריצות, וודאי הייתן שואלות לו היה אכפת לכן בכלל?... הו, מתברר שהכל בזכותי. עוד ביום הראשון ללימודינו סימנתי את זה המורה כמושא התשוקה הרשמי שלי. גם די מבוגר, גם הזוי למראה, גם בעל רעמת תלתלים דלילה המזדקרת אל על, גם עדין ובעל דיבור רך ומתוק, גם מתעניין באמת בכל הברה שפלטנו במקרה ונתפסה באוזניו, וגם נכון לחלוטין לבגוד בכל אמונותיו כדי לשמוע מה יש לנו להגיד ולנתח לגורמים כל משפט בטקסטים הנלמדים, תוך ריחוף ספונטני למחוזות בלתי קשורים בעליל לנושא, המסתיימים תמיד בזכרונות התקפי החרדה שלו וב-"רגע, על מה דיברנו בכלל?..." בקיצור, המודל הרשמי שלי לגבר החלומות. על כן, כבר אז דאגתי להודיע לכל חבריי לספסל הלימודים שפוץ' [אין זה שמו, כמובן, אבל זהו כינוי הזוי מספיק בשביל להוות סינונים (שם-עט, באנגלית. בערך) הולם לכינוי ההזוי לא פחות (ואף יותר) בו הוא מתעקש לכנות את עצמו] הוא אהבת חיי ואל לאף אחת משאר הבנות לגנוב לי אותו. והן, חה, עוד חשבו שזה משעשע בהתחלה. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות, מס' שבועות אח"כ, שגם כל שאר הבנות נפלו שבי לחלוטין בקסמיו של פוץ' הנ"ל, ומוכנות לגמרי לגנוב לי אותו מתחת לאף. ומה רבה הייתה ההפתעה של כולנו, שעוד דשנו קשות בסוגיה האם הוא הומו או סתם א-מיני, לגלות שגם יש לו חברה. וברגע שפצה פיו והכריז, באיזה נאום אנטי-ציוני אופייני, שהוא בכל זאת נשאר כאן כי גם: "הילדים שלי פה", כבר צנחו לסתותינו ארצה והכרזנו פה אחד על התאבדות קבוצתית. ולכן, כשהודיעה היום המרצה הראשית ש: "היום פוץ' יגיע עם הבן שלו כדי לצלם לכם את הטקסט בשביל השיעור שלו", כבר נשמע הרחש הנרגש בכל רחבי הכיתה. הפאקינג בן שלו, אלוהים! פוץ' קטן עם תלתים וסוודר סגול! היש מושלם יותר מזה? וברגע שנגמר השיעור ונודע שהוא הגיע, הזעיקה אותי ממקומי הבלונדה היפה: "אנה, את באה איתי!", וגררה אותי לעבר המסדרון שעה שקולו של הסטלן נשמע מאחור: "בוא'נה, איזה אינפנטיליות..." ותכל'ס אינפנטיליות. במיוחד כשלגמרי בניגוד לרצוני ולאישיות הבסיסית שלי מצאתי עצמי מתמוגגת מילד קטן וחמוד עם רעמת תלתלים ג'ינג'יים וסוודר לא סגול בכלל אבל עדיין מקסים. הוא פוץ' קטן, נו! לא צריך יותר מזה בחיים! ואז סתם עמדנו הבלונדה ואני ליד מכונת הצילום והעמדנו פנים שאנחנו אלו שמצלמות את הספר שנמצא בתוכה לגמרי במקרה. "אהה..." הופיע הפוץ' לפנינו במבטו הנבוך הרגיל "מצטער, אני פשוט באמצע צילום פה...אתן רוצות את המכונה?..." הוא שאל, שעה שאנחנו כבר דקות ארוכות מעמידות פנים בפני כולם שהספר שתקוע שם הוא לגמרי רכושנו האישי. "אע, לא.." ניסיתי למלמל, ואז הבלונדה תפסה פיקוד רב כריזמה וסיכמה: "למען האמת, אנחנו סתם פה כדי לראות את הבן שלך..." היא הכריזה בגאון. והוא היה כה נבוך עד שיכולתי לחבק אותו ולחנוק אותו ואז למסגר על הקיר. כצפוי, בתגובה לגמגומיו הקסומים דפקנו ריצה ספונטנית לכיתה והסתגרנו בה עד יעבור זעם, ובתקווה עזה שישכח במפתיע את כל האינסידנט שקרה עד כה. נו, ככה זה עם תמהונים מיפו האוחזים בחברה, ילד ג'ינג'י קטן, אקטיביזים-שמאלני-רדיקלי ולוק כללי א-מיני. הם תמיד נעלמים לך מעבר לאופק בדיוק כשזה ממש לא מתאים. בקיצור, הפוץ' ובנו היו די מושלמים, אז אני מניחה שזו אופטימיות. ובכלל, די נחמד להעניק כינויים לאנשים. ואולי...אולי אני נעשית בנאדם מעט פחות שלילי. ופחות שונאת אדם וילדים קטנים. אפילו ראיתי היום סרט, והילדה הקטנה הזכירה לי את אחותי, וזה קצת כאב לי. משום מה. לא ברור לי איך. היי, אולי למרות מה שהפסיכולוג שלי אומר, יש מצב שיש לי רגשות!
אז...אממ...הילד הג'ינג'י הקטן הזה היה חמוד. וילדים, באופן כללי, הם לא כ"כ גרועים כמו שהם נראים. ואולי אני לא חרא בנאדם. ואולי עוד יהיו אנשים שיחבבו אותי ולילה טוב, רבאק.! חייםיפים