אזזזז.. מאוחר מדיי להצטרף?
תודה על פתיחת הפורום, הגיע בדיוק ברגע הנכון. אשריכם, באמת <3
גיל: 27
מה דפוק בכם: מה לא? ועל הנייר: חרדתית מילדות, לאחרונה גם דיכאון ואבחנה טרייה-טרייה מהשוק: אישיות גבולית (עד שאולי יחליטו שזו בכלל מאניה דיפרסיה, כי מי באמת יודע?) עוד התדרדרות חדשה: החמרה בהפרעות אכילה ודימוי עצמי.
מה לדעתכם גרם לזה: ווהווו הוווו! מממ.... מאיפה אני אתחיל?
* גנטיקה- 90% מבניי המשפחה סובלים ממאניה דיפרסיה והפרעות אישיות. חלקם פסיכוטיים. עם חלקם גרתי רב חיי תחת אותה קורת גג. יחסים משפחתיים עכורים כולל התעללויות מצד אב המשפחה.
* החרדות הושרשו בשל היותי דור 3 לניצוליי אושוויץ, בת לאמא חרדתית בטירוף. הוסיפו פרידות כואבות במהלך החיים.
* דיכאון: מאז האיבחון הרשמי של הפרעת האישיות והיחס הדרמטי והפתאומי אלייה- התמוטטתי. קלטתי שאני דפוקה. על הנייר. אחריי חיים שלמים "נורמליים".
מטופלים? כן. בעבר נטלתי ויאקפס , היום נמצאת בדיוק בתהליך של החלפת הכדורים. נעזרת גם בכדוריי שינה והרגעה כמו וואבן, נומבון, מירו, בונדרמין, וואבן וכ'ו וכ'ו..
נמצאת גם אצל פסיכולוגית חדשה. לא מרגישה שום עבודה, שום שיפור, שום כימיה.
לא מזמן שוחררתי מאשפוז יום של 4 חודשים. היום בשיתוף פעולה של הפסיכולוגית והפסיכיאטר שאצלו אני נמצאת במעקב- מנסים להחזיר אותי לשם עד ש"אתאזן".
הטריגרים שמציפים את המחלה: העובדה שחזרתי לבית הוריי בגלל התפרצות ההפרעה. מצב של ביצה תרנגולת. חזרתי כי חליתי- הבית עושה אותי חולה- נשארת כי חולה- הבית עושה אותי יותר חולה.. וכך הלאה. גם שיחות עם אנשים זה טריגר רציני בשבילי..
תקווה? תלוי באיזו שעה של היום שואלים. מרגיש שהדם עוד טרי כדיי לחשוב על החלמה וחזרה לחיים.
תודה.. אפילו אם אף אחד לא ייקרא זה הרגיש די טוב, בניגוד לטיפול פסיכולוגי- לשתף. שאלות ענייניות ממש. <3