עוברים לי כל הזמן סרטים בראש
אבל הם לא קשורים לארץ המוצא של אנשים אחרים אלא לארץ המוצא שלי. אני רגילה לישראל הקטנה שבה כולם נדחפים לכולם לצורה לטוב ולרע. שם אני מרגישה שאם ילד ירוץ לכביש או ינסה לצאת ממסעדה יעוטו עליו 800 אנשים (שגם יסבירו לי למה אני אמא גרועה, אבל יעצרו אסון על הדרך). כאן הכל חגיגה לפרטיות האדם. אני מפחדת שהם יעלמו לי בגינה או בטרגט, אני מפחדת כשהם הולכים לשיעורי שחייה במסגרת הקייטנות בלעדי (חדרי הלבשה ומה לא), אני מפחדת מהאוטובוס. אני אמא, משמע אני דואגת, עדיין מתפקדת ועושים הכל ולא משדרת להם את זה, אבל כאן יש רעש מזמזם במאחורה של הראש.
את בעצמך אומרת שזה לא ייחודי לקבוצה זו או אחרת, אבל ההודעה המקורית התייחסה ספיציפית לזה שהילד הוא פליט סורי. אני דואגת, שאדם שנתפס על ידי החברה כטפיל, כמוקצה, כחריג, לא יכול להקלט בה. נידון להישאר מוקצה. אם לא מוצאים דרך להכיל, גורמים לבעיות לעבוד לדור הבא והבא והבא. איך אפשר לגרום להם להפוך לחלק מהקהילה אם לא הופכים אותם לחלק מהקהילה?
בטורונטו ראיתי תמיד איך כל קבוצת מהגרים חיה בתוך עצמה (ישראלים, יוונים, סינים, איטלקים, קוריאנים, מה שזה לא יהיה, יש שכונה, קהילה ומסורת סגורה). הילדים הולכים לבית ספר ביחד, משחקים ביחד, גדלים ביחד, והחומות נפרצות. כאן הכוונה היא להשאיר קבוצה מסויימת מבודדת ואני לא מבינה מה הקבוצה הזאת ספציפית עושה בפועל, מה מורגש ביום יום.
(באחת הטיסות ישבה לידי אישה שאמא שלה גרה בגרמניה, לא בעיר גדולה. היא הסבירה לי כמה זה הגיוני שאמא שלה שונאת את כל הפליטים ומפחדת מהם ויורדת מהאוטובוס אם עולה אישה עם כיסוי ראש. כי מה ששונה ממנה מפחיד. ההסתכלות הזו - שמה ששונה ממך מפחיד אותך ומסוכן לך - לא קלה לי)