אז איך עושים שייכות?

[CheniNanny]

אז איך עושים שייכות?

תחושת שייכות זו הרגשה כל כך נעימה, זה מקום שאפשר לקחת נשימה עמוקה, להרגיש בנוח, שאני יכולה להגיד מה שאני רוצה בלי לדאוג או לפחד, שאני יכולה להיות אני - לתרום, להרגיש שווה, לקבל יחס אישי ומיוחד, לגדול, בקיצור - להיות אני!
כשאני מרגישה שייכת, אני מרגישה שהכל אפשרי, אפילו השמים הם לא גבול…
כשעברתי למדינה אחרת, הדבר הראשון (או השני…) שהתערער זה תחושת השייכות, פתאום היא נעלמה לה, הזרות השתלטה והכל יצא מאיזון, לא ידעתי מי אני וכבר לא הכרתי את עצמי, הבלבול הציף אותי ואז החלטתי לעשות הכל, אבל הכל, כדי להרגיש את התחושה הנעימה והחמקמקה הזו שוב….

אז…מזמינה אתכם לחשוב ולשתף על תחושת השייכות בבית שלכם.
אתם מרגישים שייכים היום? ואיך זה היה סמוך למעבר? מה עשיתם כדי להרגיש שייכים שוב? ושאלת השאלות - איך זה היה עם הילדים?
שתפו בטיפ אחד שעובד אצלכם לעידוד תחושת השייכות (אצלכם/אצל הילדים).
ואם זה חושפני מדי, מוזמנים לשתף מה יש פה בפורום המיוחד הזה שגורם לכם להרגיש שייכים, שמחזיר אתכם מדי יום או שבוע לקרוא, לשתף ולהתייעץ.

 

[forglemmigej]

שייכות זה באמת מושג חמקמק

נתחיל מזה שתלוי לאיפה מהגרים , האם זו מדינה שידידותית למהגרים או מדינה שבטוחה שהשמש זורחת מאחוריה בלבד. יש את ענין השפה אין מה להשוות בכלל בין מדינה שרובנו נחשפנו לשפתה מגיל אפס אם בטלויזיה, סרטים, תרבות, ובעיקר לימודים בבתי ספר מגיל אפס כמעט, הגלישה למים הקרים קלה לאין ערוך ממדינה קפוצת ת*ת כמו שאומרים היום באליטה הישראלית החדשה.
רובנו התחנכנו בתרבות מערבית ככה שזה לא כאילו הגענו ממאדים ולא ידענו מה זה חופש הביטוי , שיויון זכויות , רק המעז מנצח ועוד יתר מושגים ליברלים

הילדים שלי לא היו תינוקות כשהגעתי, כבר היה להם מה להגיד על כל דבר, הקטן הוא חברותי מאד ודי כריזמתי ומיד רכש חברים, הגדול די סוליסט כמו אמא ולקח לו יותר זמן, אני חושבת שזה מה שקובע את ההתערבבות .
השטה הכי טובה לדעתי היא להיות סבלני, לא למהר , להבין שזה לא את/ה זה הם ואם זה ננצח.
הפורום הזה הוא יהלום נקי ונוצץ במובן הזה שהמשתתפות לא שופטות אלא מקשיבות אפשר לדבר על הכל מכל כל בלי להרגיש מגוחך או פתאט.

 

[CheniNanny]

פורום יהלום נקי ונוצץ (שומעת נירית, אלו רגעי נחת שלך...)

הי,
אני חושבת שנגעת בנקודה כל כך אמיתית, המקום הזה שאומר ״עם זה ננצח״ - מקום שאומר שיקבלו אותי כמי שאני, בלי לנסות לשנות אותי, שם במקום הזה אני אנצח, שם אני ארגיש שייך, רק במקום שיש כמו שכתבת סבלנות, במקום שלא צריך למהר, שם אני אהיה.
בתור חדשה בפורום, אני אצטרך להאמין לך כשאת כותבת שפה בפורום אין שיפוט, יש הקשבה. אני כבר רואה הוכחות בשטח.
אני יכולה להמר שגם בבית שלך זה קורה...וכשיש את זה, אז יותר נוח לקחת חלק - ואז הרגשת השייכות לאט לאט מתפשטת בבית.... כיף לקרוא!

 

[Et tu Brute]

אולי זה סוג של טיפ, לא יודעת

לי זה התאים ככה:
לא, אני עדיין לא מרגישה שייכת. אבל זה בסדר. לא מרגישים שייכים תיכף ומייד. לדעתי השאיפה להרגיש במקום שאתה גר בו חודש כמו שאתה מרגיש במקום שבו גרת 30 שנה לפני כן היא טעות, כי היא רק יוצרת תסכולים. זה לוקח זמן, וזה בסדר גמור. עדיף לעשות את זה לאט ובהצלחה על פני לנסות זבנג וגמרנו ולהיכשל...
עוד כשגרתי בארה"ב הייתי מדברת (במציאות או באינטרנט) עם ישראלים שניסו להגיע ותיכף ומייד להשתלב, עשו דברים כמו שהם רגילים מישראל ותוך חודש, מלאי זעם, הגיעו למסקנה שהאמריקאים צבועים ודפוקים ואין אצלם חברות אמת.
אז אני עושה הכל לאט, מנסה קודם ללמוד איך דברים קורים סביבי לפני שאני קופצת ראש למים... ובינתיים זה עובד לא רע

.

 

[CheniNanny]

Home vs homeland

לגמרי, זה שנולדתי למשפחת לוי, לא עושה אותי אוט׳ שייכת... זה שעברתי מדינה, לא עושה אותי אוט׳ תושבת במלוא מובן המילה... יש הבדל בין home ל homeland.
וזה אחלה טיפ, לקחת את הדברים לאט-לאט, או יותר נכון לומר, שכל אחד יקח את זה בקצב שנוח לו כי אנשים שונים זקוקים לדברים שונים...

 

[פרפרי אהבה]

שייכות

לקח לי הרבה זמן להרגיש שייכת ולהרגיש שאני "בבית" פה. אני עדיין לא מרגישה את זה ב-100 אחוז אבל כן קל לי יותר לומר "בית" ולהתכוון לבית פה בניו יורק ולא לזה שבישראל (לא שיש לי בית משלי פה או שם

).
&nbsp
אני ממש אוהבת את המקום שאנחנו גרים בו ואני חושבת שחלק מהתחושה של השייכות הגיע בשלב שהתחלתי לעבוד בגן ואז באמת זה הרגיש לי שאני יותר במקום המוכר והידוע. גם תרם לזה שאני בסביבה (עבודה ומגורים) דוברת עברית כך שיש לי חשיפה די גדולה לשפה העברית פה וזה בהחלט גורם להרגשה של בית

.
&nbsp
ולגבי הפורום- אני עדיין לא אמא בעצמי(עובדת על זה

) אבל מצאתי בו בית

שאפשר לכתוב ולשתף ויש מי שיבין אותך וזה לא ברור מאליו. אני חושבת שכולנו עברנו חוויות דומות אך שונות וכשיש מישהו שמבין אותך-זה מקל באופן כלשהו. אוהבת את הפורום הזה.

 

[CheniNanny]

כמה רגש....

את מתארת משהו מאד משמעותי, העבודה שגרמה לך להרגיש יותר שייכת, הרי במקום הזה מעריכים אותך, מדברים איתך, מתעניינים בך, שואלים לדעתך ומתייחסים אליך בכבוד (כך אני מניחה...), אז כן, כשדברים כאלה מתקיימים, תחושת השייכות מתקיימת גם היא. ובדיוק גם עם הילדים, כשמדברים איתם בגובה העיניים, שואלים לדעתם ומתייעצים איתם למעשה אומרים להם - היי, שנינו בני אדם, אני קצת גבוה ממך אבל גם לך יש דעות משלך, מחשבות משלך, ורגשות משלך, בוא נשמע את זה.
(בהצלחה בעניינים....)

 

[פרפרי אהבה]

אני גננת במהות שלי והיה לי מאוד קשה לא לעבוד בזה...

נכון הייתה לי ההתנדבות, היו לי ביייביסטרים אבל זה לא אותו הדבר כמו גננת. למעשה זה שונה לגמרי והיה לי מאוד קשה לא לעבוד במסגרת של גן.
&nbsp
נכון, עכשיו לא מושלם ואפילו קצת היה קשה בשבוע האחרון בגלל התנהלות של מישהי מסוימת אבל עדיין זה גן וזה מרגיש לי ככה "בבית"

 

[ניריתסקוטלנד1]

נושא מעולה

To belong is a very basic need of mine. The social media is filling this need
זאת שורת סיום של ההרצאונת שנתתי לפני כמה חודשים במסגרת לימודי האנגלית שלי.

היום, אחרי יותר מ-6 שנים כאן, אני מרגישה מאוד שייכת. כשהגנו לכאן, היו ימים שהרגשתי כמו אויר, שקופה. אם מישהו נופף לי לשלום מהמכונית כי הוא מכיר אותי, או סתם מישהו חייך אלי, זה עשה לי את היום. בהתחלה הרגשתי מאוד מאוד בודדה ותלושה.

כאשר בוני התחילה כיתה א', הלכתי לשפר את האנגלית שלי, הרגשתי שהשפה שלי לא מספיק טובה וזאת הבעיה שלי. התחלתי גם להתנדב פעם בשבוע בחנות יד שניה שמממנת מרכז תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם, והמפגש עם עוד מתנדבים, המנהלים והקונים בחנויות הגדיל את המעגל החברתי שלי. זה הטיפ שלי - לשלוט בשפה ולתרום לקהילה.

עברנו לכאן כשבוני היתה מאוד קטנה. בעלי סקוטי ואנחנו גרים במקום שהוא גר בו ב-30 שנה האחרונים, ככה שהנחיתה היתה די רכה. אני לא זוכרת קושי מיוחד מצידה. את השפה היא ידעה, ופונקה מידי פעם ע"י החברים של בעלי. היא כמובן התגעגע למה שהיא זכרה מישראל, אבל להיות עם אמא 24/7 היה בשבילה בונוס גדול.

כבר כתבתי את זה המון פעמים, אבל הפורום הזה הוציא אותי מבדידות נוראה ואני מרגישה כמעט מחוייבת לו.
הגעתי לפורום כשרציתי ללמד את בוני לקרוא ולכתוב עברית. עשיתי חיפוש באינטרנט בנושא והגעתי לפוסט בפורום הזה. זאת פעם ראשונה שפגשתי את המדיה החברתית

מצאתי פה אנשים בדיוק כמוני, שדיברו על דברים שאני חווה ושמשפחה וחברים פשוט לא מבינים. כאן מבינים

מעבר לזה, בפורום מדברים בשפה שלי, בהומור שלי, בזכרון הקולקטיבי שלי. לכאן אני שייכת. זה שהפורום פתוח, ולא קבוצה סגורה, ודיונים פה יכולים לעלות בחיפוש באינטרנט, עושה את הפורום הזה לחשוב מאוד מאוד בעיני. תודה לכם

 

[CheniNanny]

כולנו בסירה אחת

בדידות ותלישות.... כן מקום מובן, מקום לא פשוט...
אני מסכימה שהעובדה שכולנו פה באותה סירה, עם אותן בעיות הגירה/שפה/תרבות/ילדים/התאקלמות/חוסר בחומוס - העובדה שאנחנו ביחד, רק הידיעה הזו שאנחנו לא לבד, מורידה קצת את מפלס החרדה, הבדידות קצת מתפוגגת ונפתח חלון למשהו מוכר....

 

[Et tu Brute]

בדידות ותלישות?

קראתי את כל השרשור ולא התרשמתי שזה מה שכולם פה מרגישים...

 

[CheniNanny]

התייחסתי לנירית ומה שכתבה

 

[ניריתסקוטלנד1]

ובדידות ותלישות זה בהחלט מה שהרגשתי.

 

[טחינה עם דבש]

אפשר בכלל לעשות שייכות?

אני אף פעם לא הרגשתי לגמרי שייכת, גם בישראל, גם בעיר ובשכונה שבה גדלתי כל חיי.
אם כי, עכשיו, אני מעריכה יותר את תחושת השייכות *שכן* היתה לי, גם אם היא לא היתה שלמה

&nbsp
אז יש אלמנטים של החיים שבהקשר שלהם, אני לעולם לא אהיה "שייכת" למקום והחברה שבהם אני חיה. תמיד משהו יהיה מהצד, על העוקם, שונה, מוזר אולי, אחר. הבחירה שלי היתה להיות שונה באוסטרליה מתוקף הגירה, ולא להיות שונה בישראל מתוקף... תעלומה.
&nbsp
סתם לדוגמה: ההתעקשות שלי לגדל משפחה (שני ילדים) בדירה בבלוק דירות, ולא בבית-עם-גינה. זה לא מקובל כאן, אם כי קיים, ולאחרונה עלה קצת על שרטון עם החרפת יחסית שכנות רעים עם שכנה מעצבנת (היא מעצבנת את כולם, זה לא אישי נגדי, אבל נגדנו יש לה יותר תחמושת

)
או למשל, לשלוח את הגדול שלי (בן שבע) לבד באוטובוס לביה"ס וממנו, מהלך של כמה תחנות, פעם-פעמיים בשבוע. המורה שלו כמעט השתבצה. מזל שהייתי מוכנה לזה, ולכל דאגה שלה היתה לי תשובה.
&nbsp
אבל בתוך זה, יש לי גם תחושת שייכות גדולה מאוד. איך היא נוצרה? קצת, כמו שנירית סיפרה, ממעורבות קהילתית והתנדבות. זה מאוד משמעותי. קצת מסעיף ה"תחביבים" (גם מאוד חשוב למהגרים חדשים, לדעתי) - המקהלה שהצטרפתי אליה נתנה לי המון תחושת שייכות ותמיכה חברתית, והמורה שלי למוסיקה נהפכה לידידה קרובה ונאמנה, והיא מזמינה אותי מדי פעם למעורבויות חדשות ומעניינות בקהילה. קצת מפקטור הזמן. הרבה חיבורים נוצרו דרך הילדים, בייחוד ביה"ס. קצת מהביקור של ההורים שלי פה - אין כמו תחושת השייכות שנוצרת כשאת מודדת את הרחובות בהליכת בוקר מוקדמת יחד עם אבא שלך, זה נשאר גם אחרי שהוא נסע, וקצת מאירוע אחד, הרבה לפני כן, כשיום אחד התעוררתי לפנות בוקר ולא הצלחתי להירדם. אז קמתי ויצאתי להליכה ברחובות. לבד. הייתי אז בודדה ואומללה, אבל יש משהו מאוד משייך בלראות את הרחובות המוכרים לך, באור השחר החיוור של ארבע וחמש לפנות בוקר. יש בזה משהו מעגן, מקרקע. חזרתי הביתה בנאדם קצת חדש, וקצת יותר שייך

 

[CheniNanny]

כמה התחברתי למשפט האחרון

, שיש בזה משהו מעגן, מקרקע... כן.... כי כשאני מרגיש שייך, אני פנוי יותר להתעסק בדברים החשובים לי וכשאני מרגיש לא שייך, אני עסוק בלמצוא את המקום הזה שאני כן מרגיש שייך - נראה לי שצריך לקרוא את זה שוב...
זה כאילו מייצב אותי...

 

[carlimi]

לא יודעת

לא כלכך מתחברת למילה הזו שייכות.
אני יותר מתייחסת, ויותר חשוב לי תחושת האושר. להיות במקום שטוב לי. אני מניחה שזה עניין של סמנטיקה, אבל ככה אני מרגישה.
חייבת לציין שגם מאוד לא התחברתי, וזה אפילו מרגיש לי ממש מוגזם המשפט " לא ידעתי מי אני וכבר לא הכרתי את עצמי".
אני אותו בן אדם, בפנים. מכירה את עצמי טוב מאוד, בין אם אני בישראל או בארה"ב. נכון, אנחנו עוברים שינויים, ומתמודדים עם קשיים כאלה ואחרים, אבל מפה ועד ללא לדעת מי אני ולא להכיר את עצמי המרחק הוא די גדול.
לא, לא אבדתי את עצמי לדעת ....חחח
אני חושבת שמבחינה אישית, השלב בו הרגשתי הקלה עצומה, הוא היום שסוף סוף הורדתי את וייז לאייפון שלי, והתחלתי להיות עצמאית בשטח ובעלת ביטחון. כי מקסימום - לוחצים HOME

.
זה היה השלב שהתחלתי לצאת מהבית, לבד, לא משנה השעה ולאן. זו הרגשה מאוד משחררת, ולא ברור לי עד היום למה זה לקח לי כלכך הרבה זמן (כמה חודשים) להגיע לזה. אני בדר"כ אדם מאוד עצמאי ...חחח
&nbsp
לגבי הילדים - אני חושבת שברגע שהם ממש השתלטו על השפה והתחילו להיות להם חברים מקומיים, והם התחילו ללכת אליהם הבייתה הם הרגישו יותר בבית. יותר שייכים.
&nbsp
חוץ מזה, לעבוד עם קהל אמריקאי מאוד מחבר אותי למקום, אני לומדת מלא ניואנסים ודברים שלא ידעתי לפני.
אאממ
נראה לי שזהו

 

[CheniNanny]

הדוגמא עם הוויז - אחת הטובות!!!!

באמת, זה השיא בהורות ובכלל לדעתי, שאתה יודע שיש לך בית לחזור אליו, בית שיקבל אותך לא משנה מה עשית/אמרת/התנהגת... אז כן, לא משנה לאן תלכי, בסוף תגיעי הביתה ואת יודעת מה, כשיש ידיעה כזו, הרגשה כזו, יותר קל לנסות דברים, לנסוע עוד טיפה, לקחת פניה לא מוכרת, כי היי, תמיד אפשר ללחוץ על ההום כמו שכתבת....

 

[een ogenblik]

שייכות לא עושים, שייכות מרגישים (או שלא),

וכלכך לא הרגשתי שייכות לכותרת של ההודעה, שאיני מסוגלת לחשוב על תשובה ראויה.

 

[CheniNanny]

נכון, שייכות מרגישים

יחד עם זאת, אנחנו יכולים לעשות המוווון כדי לחזק את תחושת השייכות, כותבת על זה פה למטה בהמשך השרשור.

 

[een ogenblik]

שני ביטויים שונים

"עושים המון לחזק תחושת שייכות" אינו "עושים שייכות".
אני יודעת שאת יודעת ששיכות זה רגש. בהודעה עצמה כתבת כך. הכותרת השגויה לא הייתה מעוררת בי כזה אנטגוניזם אם הטעות הייתה נמשכת לתוך ההודעה. כאשר אנשים כותבים טעות מכיוון שאינם יודעים אחרת, זה מפריע לי פחות מאשר טעות שכל מטרתה למשוך תשומת לב. אז תשומת לבי נמשכה במשיכה שלילית, ואיני מסוגלת להתייחס התייחסות עניינית לנושא, כך שלא ממש אכפת לי מה נכתב בהמשך.