אז אתמול היה לו יום הולדת...
והוא עשה הכל כדי לריב איתי... אנחנו כבר חצי שנה יחד. הכל התחיל בחמישי בצהרים, כשהצעתי לו ללכת לעשות משהו שהוא רצה מזמן לכבוד יום ההולדת, והוא אמר שהוא עייף אבל הוא יחזור אלי, אחרי כמה שעות התקשרתי והוא אמר שהוא עוזר להורים שלו (נמצא איתם בדירה שגרנו בה, משפצים...). המשיך בערב, כשדיברנו על זה שאני אבוא, הוא לא רצה לצאת- עייף ומבואס. אמרתי לו שאני אתקשר לאמא שלי לשאול אם היא יכולה להקפיץ אותי ואחזור אליו, היא לא יכלה, הזמנתי מונית ואז חזרתי אליו, הוא לא ענה. טלפון 1, 2, 3... 10... בסוף הוא שלח הודעה שהוא עייף והוא הולך לישון. טוב, יומולדת, הוא נשמע מבואס... הבלגתי, כיבדתי את הבקשה, ביטלתי את המונית והלכתי לישון. התעוררתי בבוקר וחיכה לי SMS "אם באמת היית אוהבת אותי לא היית משאירה אותי לבד הלילה" בלעתי את הרוק... הזכרתי לעצמי את דיכאונות יום ההולדת הגדולים שלי, שבהם החרבתי את כל קשרי עם המין האנושי... ועניתי "אוהבת אותך", קיבלתי "אוהב אותך" חזרה... הנחת הקלה, כמה נאיבי מצידי... הצעתי ללכת לעשות יום כיף בעיר, לאכול בחוץ, אולי ללכת להצגה או סרט או משהו בסגנון... מה שירצה. יום הולדת, בכל זאת. הוא אמר שהוא עוזר להורים שלו שוב. "אבל זה יום ההולדת שלך" "אז מה? מה הם אשמים?!" (אני יכולה למצוא איזשהו קשר עקיף... אבל לא משנה..
). האגרסיביות של הSMS הזה קצת העליב, לא שלא הספקתי להעלב קודם. עברו כמה שעות, הצעתי לו לקפוץ לישון כאן- הבית ריק, כולם בצפון... ברור שהוא לא יכול. הגיע הזמן להפסיק להציק, שלא יגיד שלא ניסיתי. עברו כמה שעות, קיבלתי מייל. נחשו? הוא אומר שלא ניסיתי... כמה ציטוטים: "את בנאדם כזה שאם הוא מרגיש שהוא לא רצוי - את אוטומטית מתנתקת. וזה בסדר - זכותך להיות מי שבא לך ואני אוהב אותך כמו שאת, והתאהבתי באדם שאת כמו שאת. הבעיה היחידה היא שזה שם עלי את הנטל לגרום לך תמיד תמיד להרגיש הכי הכי רצויה ונאהבת וסופר דופר וכו'... שזה גם בסדר, וזה טבעי וזה מצופה ממני בתור חבר שלך ואני שמח על כך, לא הייתי מסכים שזה יהיה בשום אופן אחר..." - מצחיק, הרגשתי לא רצויה ובכל זאת נלחמתי בשיניים. "אבל, מה לעשות, לא כולם מושלמים. ולפעמים אני לא תמיד יכול לעשות את זה... לפעמים אני זה שמרגיש מבואס, ואני זה שצריך שירדפו אחריו ויזיזו אותו ויעודדו אותו.... כמו מה שקורה ביומיים האחרונים, עקב שביזות יומולדת, ואולי סתם מצב רוח רע - לא משנה.... אבל, כאמור, בגלל שאת רגילה שאני תמיד הכי חם אלייך שבעולם (כמו שאני מנסה תמיד להיות, כמו שצריך להיות) אז זה נראה לך כאילו אני פתאום קר (מה שאולי נכון קצת, אבל ההרגשה אצלך מוקצנת בגלל שאת רגילה להיפך הגמור - כמו להכנס למים פושרים+ אחרי שאתה בא מטמפ' קפואה ולהכווה מרוב שהם רותחים לך) ובהיותך האדם שאת - את אוטומטית מניחה שאת לא רצויה וכל האהבה שחלקנו במשך חמש וחצי חדשים - הייתה ואיננה עוד, ובטח שעוד שניה אנחנו נפרדים...ואני מצידי מרגיש שאת לא שם במקרים האלה הנדירים שאני באמת צריך אותך, להרגיש את האהבה שלך ואת החיבוק שלך - מה שרק מכניס אותי יותר עמוק לבאסה ואגב גורם לכך שכל היומולדת הזה היה מעפן ומסריח. ומן הסתם אני מרגיש שאת אשמה באיזשהו אופן, כי את זאת שהיית יכולה למנוע את זה... אני יכול להמשיך לפרט, אבל הרעיון ברור ואין טעם לגרום עוד כאב סתם..."- האומנם? אני לא הייתי בסדר? הוא פירש את זה כ"טינה" כ"נעלבת אז הכנסת לי", כשאני באמת באמת באמת ניסיתי להיות הכי בסדר שבעולם, הבנתי שהוא לא מעוניין, לחצתי עד קצה היכולת ואז הרפתי. כמה חודשים אחורה- הריב הגדול הראשון שלנו. הייתי חולה, הרגשתי רע ונראתי רע, ביקשתי ממנו לא לבוא. התחננתי בפניו שלא יבוא. הצהרתי- במידה ותבוא, זה יפריע לי. הוא בא, הוא גם דיי "סולק". התעצבנתי מאוד. מבחינתי "לא" זה לא, וזה בסדר, לאדם מותר להיות לבד גם ביום ההולדת שלו, אם הוא חפץ בכך, אני לקחתי את ה"לא" שלו במלוא הרצינות. אפילו הרגשתי באיזשהו מקום שאולי לחצתי קצת יותר מדי, וזה נהיה לא נעים. מבחינתו, באותה תקופה, זה היה בלתי נתפס- את חולה ולא רוצה לראות אותי? אני לא מבין את זה... ברור שיש כאן קצר רציני בתקשורת, אבל אני לא מצליחה לגרום לו להבין את העניין הזה. הוא בשלו, לא באת, את לא תומכת מספיק, את חרא חברה (טוב, לא באופן כ"כ בוטה..). איך גורמים לו להבין שאני פאקינג לא קוראת מחשבות?
והוא עשה הכל כדי לריב איתי... אנחנו כבר חצי שנה יחד. הכל התחיל בחמישי בצהרים, כשהצעתי לו ללכת לעשות משהו שהוא רצה מזמן לכבוד יום ההולדת, והוא אמר שהוא עייף אבל הוא יחזור אלי, אחרי כמה שעות התקשרתי והוא אמר שהוא עוזר להורים שלו (נמצא איתם בדירה שגרנו בה, משפצים...). המשיך בערב, כשדיברנו על זה שאני אבוא, הוא לא רצה לצאת- עייף ומבואס. אמרתי לו שאני אתקשר לאמא שלי לשאול אם היא יכולה להקפיץ אותי ואחזור אליו, היא לא יכלה, הזמנתי מונית ואז חזרתי אליו, הוא לא ענה. טלפון 1, 2, 3... 10... בסוף הוא שלח הודעה שהוא עייף והוא הולך לישון. טוב, יומולדת, הוא נשמע מבואס... הבלגתי, כיבדתי את הבקשה, ביטלתי את המונית והלכתי לישון. התעוררתי בבוקר וחיכה לי SMS "אם באמת היית אוהבת אותי לא היית משאירה אותי לבד הלילה" בלעתי את הרוק... הזכרתי לעצמי את דיכאונות יום ההולדת הגדולים שלי, שבהם החרבתי את כל קשרי עם המין האנושי... ועניתי "אוהבת אותך", קיבלתי "אוהב אותך" חזרה... הנחת הקלה, כמה נאיבי מצידי... הצעתי ללכת לעשות יום כיף בעיר, לאכול בחוץ, אולי ללכת להצגה או סרט או משהו בסגנון... מה שירצה. יום הולדת, בכל זאת. הוא אמר שהוא עוזר להורים שלו שוב. "אבל זה יום ההולדת שלך" "אז מה? מה הם אשמים?!" (אני יכולה למצוא איזשהו קשר עקיף... אבל לא משנה..
). האגרסיביות של הSMS הזה קצת העליב, לא שלא הספקתי להעלב קודם. עברו כמה שעות, הצעתי לו לקפוץ לישון כאן- הבית ריק, כולם בצפון... ברור שהוא לא יכול. הגיע הזמן להפסיק להציק, שלא יגיד שלא ניסיתי. עברו כמה שעות, קיבלתי מייל. נחשו? הוא אומר שלא ניסיתי... כמה ציטוטים: "את בנאדם כזה שאם הוא מרגיש שהוא לא רצוי - את אוטומטית מתנתקת. וזה בסדר - זכותך להיות מי שבא לך ואני אוהב אותך כמו שאת, והתאהבתי באדם שאת כמו שאת. הבעיה היחידה היא שזה שם עלי את הנטל לגרום לך תמיד תמיד להרגיש הכי הכי רצויה ונאהבת וסופר דופר וכו'... שזה גם בסדר, וזה טבעי וזה מצופה ממני בתור חבר שלך ואני שמח על כך, לא הייתי מסכים שזה יהיה בשום אופן אחר..." - מצחיק, הרגשתי לא רצויה ובכל זאת נלחמתי בשיניים. "אבל, מה לעשות, לא כולם מושלמים. ולפעמים אני לא תמיד יכול לעשות את זה... לפעמים אני זה שמרגיש מבואס, ואני זה שצריך שירדפו אחריו ויזיזו אותו ויעודדו אותו.... כמו מה שקורה ביומיים האחרונים, עקב שביזות יומולדת, ואולי סתם מצב רוח רע - לא משנה.... אבל, כאמור, בגלל שאת רגילה שאני תמיד הכי חם אלייך שבעולם (כמו שאני מנסה תמיד להיות, כמו שצריך להיות) אז זה נראה לך כאילו אני פתאום קר (מה שאולי נכון קצת, אבל ההרגשה אצלך מוקצנת בגלל שאת רגילה להיפך הגמור - כמו להכנס למים פושרים+ אחרי שאתה בא מטמפ' קפואה ולהכווה מרוב שהם רותחים לך) ובהיותך האדם שאת - את אוטומטית מניחה שאת לא רצויה וכל האהבה שחלקנו במשך חמש וחצי חדשים - הייתה ואיננה עוד, ובטח שעוד שניה אנחנו נפרדים...ואני מצידי מרגיש שאת לא שם במקרים האלה הנדירים שאני באמת צריך אותך, להרגיש את האהבה שלך ואת החיבוק שלך - מה שרק מכניס אותי יותר עמוק לבאסה ואגב גורם לכך שכל היומולדת הזה היה מעפן ומסריח. ומן הסתם אני מרגיש שאת אשמה באיזשהו אופן, כי את זאת שהיית יכולה למנוע את זה... אני יכול להמשיך לפרט, אבל הרעיון ברור ואין טעם לגרום עוד כאב סתם..."- האומנם? אני לא הייתי בסדר? הוא פירש את זה כ"טינה" כ"נעלבת אז הכנסת לי", כשאני באמת באמת באמת ניסיתי להיות הכי בסדר שבעולם, הבנתי שהוא לא מעוניין, לחצתי עד קצה היכולת ואז הרפתי. כמה חודשים אחורה- הריב הגדול הראשון שלנו. הייתי חולה, הרגשתי רע ונראתי רע, ביקשתי ממנו לא לבוא. התחננתי בפניו שלא יבוא. הצהרתי- במידה ותבוא, זה יפריע לי. הוא בא, הוא גם דיי "סולק". התעצבנתי מאוד. מבחינתי "לא" זה לא, וזה בסדר, לאדם מותר להיות לבד גם ביום ההולדת שלו, אם הוא חפץ בכך, אני לקחתי את ה"לא" שלו במלוא הרצינות. אפילו הרגשתי באיזשהו מקום שאולי לחצתי קצת יותר מדי, וזה נהיה לא נעים. מבחינתו, באותה תקופה, זה היה בלתי נתפס- את חולה ולא רוצה לראות אותי? אני לא מבין את זה... ברור שיש כאן קצר רציני בתקשורת, אבל אני לא מצליחה לגרום לו להבין את העניין הזה. הוא בשלו, לא באת, את לא תומכת מספיק, את חרא חברה (טוב, לא באופן כ"כ בוטה..). איך גורמים לו להבין שאני פאקינג לא קוראת מחשבות?
