אז הנה הסיפור שלי...
מהסוף להתחלה: בן זוגי הציע לי נישואים לפני יומיים. אמרתי כן. למחרת אמרתי לא. ועכשיו הסבר: הכרנו לפני ארבע שנים אז עוד הייתי בהליכי גירושין. התאהבנו, וכבר אז החלטתי בליבי: זה האיש יהיה בעלי. עברתי לגור בעיר שלו, מרחק 80 ק"מ מכל מי שאני מכירה בעולם, יחד עם ביתי. שכרתי דירה לא הרחק ממנו. היינו מאושרים, חיכיתי להצעת הנישואים והיא בוששה לבוא. רציתי ילדים, מאוד. והוא ידע את זה. ועדיין ההצעה בוששה לבוא. כשהיינו יחד שנתיים הצעתי לו אני נישואים- והוא סרב. העמדתי אולטימטום- נישואים או פרידה, כי אני לא מוכנה שהוא יבזבז לי את הזמן ושנתיים זה די והותר זמן לתהות על קנקני. הזכרתי שיש לי ילדה שנמצאת בודדה, רק איתי, ו80 ק"מ הרחק מכל בן משפחה, ומגיע לה אחים, אבא, משפחה ויציבות. הוא ויתר עלי. כעבור שבועיים חזרתי אליו עם הזנב מקופל בין הרגליים. אהבתי אותו יותר מדי מכדי להצליח להמשיך בחיי בלעדיו. זה היה קשה לי מדי. מה עוד שהוא לא אמר שהוא לא רוצה להתחתן איתי אלא שהוא זקוק לעוד זמן, שהוא מפחד לעשות טעות. החלטתי לתת לו עוד מעט זמן. שנה וחצי לאחר מכן החלטנו לטוס לחו"ל בפסח. כשחזרנו מהטיול פתאום אני מקבלת מייל משופע גידופים מאחותו. נפגעתי ולא הבנתי למה, כשניסיתי לענות לה- ומאוד השתדלתי שלא לרדת לרמה שלה- קיבלתי מייל חוזר במילים "בחורה כמוך לא ראויה למילים" "בחורה כמוך לעולם לא תהא ראויה למשפחה שלנו" וכדומה. המומה, סיפרתי לבן זוגי והוא ניתק עימה את היחסים. חצי שנה לאחר מכן, אירגנתי לו מסיבת הפתעה ליום הולדתו ומשלא הזמנתי אותה כל המשפחה שלו החליטה להיעדר בהפגנתיות, ואמא שלו אמרה עלי "מי היא חושבת שהיא, שהיא לא מזמינה את אחותו." היה לי מוזר, שהרי כולם יודעים ששנינו לא מדברים איתה כבר חצי שנה. ואז התברר לי 2 דברים: 1. הוא השלים איתה מאחורי גבי חודשיים קודם לכן. 2. הסיבה שהיא כתבה לי את המייל מלכתחילה היא שההורים שלו רצו שהוא יישאר איתם בפסח, והוא ענה להם בחוצפה שהוא רוצה לטוס איתי והוא לא חייב להם שום דבר. נפגעתי מאוד ונפרדתי ממנו. כל המשפחה שלו הפסיקה לדבר איתי. הוא החליט לצדד בעמדה של אחותו, הוא והיא הפכו חברים בלב ובנפש לפתע פתאום. הוא חושב שאני חייבת לה התנצלות כי לא הייתי צריכה לענות למייל שלה, הייתי צריכה פשוט להשאיר את הנושא לטיפולו. ושוב חזרתי אליו כעבור חודשיים. קשה בלעדיו. אני אוהבת אותו. בינתיים ארבע שנים אנחנו יחד. ואני כמהה לתינוק. כל הזמן הזה אני עם התקן תוך רחמי, שמונע ממני להיכנס להריון, כי אני מחכה להסכמה שלו. כל הזמן הזה אנחנו אפילו לא גרים יחד והוא לא מוכן לשום התקדמות ביחסים. הורדתי את ההתקן, ונכנסתי להריון. החלטתי שאני רוצה ילד- איתו או בלעדיו.החלטתי להפוך את יחסי הכוחות כי כל התחנונים שלי במשך שנים לא השפיעו עליו. לא עניין אותו מה אני רוצה וצריכה או מה הילדה רוצה וצריכה- הוא לא התחשב ברגשותינו שאנו רוצות תינוק ולכן אני צריכה להפסיק להתחשב ברגשותיו, להפסיק להתחנן לתינוק ופשוט לקחת. מאוקטובר 2007 המשפחה שלו עושה עלי מין חרם ילדותי. מאז היומולדת שלו לא התארחתי אצלם (בעיקר מחשש לפגוש את אחותו שם) היחסים ביני לבינו נעכרו כשהוא גילה שאני בהיריון ולחץ להפלה (הוא לא יודע שהתינוק היה מתוכנן, טענתי שהיתה תקלה טכנית של תזוזת ההתקן ממקומו) כבר חודשיים שלא שכבנו יחד. הוא קרא לי שטן וטען שהרסתי את חייו. ואז הציע לי נישואים. (עשה את זה יפה עם בעת ודיסק עם השיר "התינשאי לי" על רקע תמונות שלנו, כרע על ברך עם טבעת יהלום. שיחק אותה. התרגשתי מאוד ומיד עניתי בחיוב) אבל למחרת החלו להתעורר בי ספקות: הוא מתחתן איתי רק בגלל התינוק. לטענתו זה לא נכון, הטבעת היתה מוכנה אצלו כבר חודשים וההצעה התעכבה בגלל כל משבר התינוק. אנחנו גם בתקופה הכי גרועה שהיתה אי פעם ביחסים שלנו, איך אפשר להתחתן מתוך יחסי איבה כעסים הדדיים ורגשות טינה? ובכלל- הוא הגבר המתאים בשבילי? הוא הרי אף פעם לא מתחשב בצרכים שלי ובמה שאני מרגישה. הוא לא שומע אותי וכל מה שמעניין אותו זה מה אחרים חושבים. מוכן לעקוד אותי על מזבח הגחמות שלו. לדוגמה, יום אחד אפיתי לחם (ניסיתי לאפות לחם) זה היה ניסיון ראשון בחיי. והתלהבתי מזה. בבוקר חיפשתי מתכון, אחרי העבודה קניתי את המצרכים. לשתי והתפחתי, לשתי והתפחתי, לשתי והתפחתי. שעות. ממש "בזיעת אפיך". השתוקקתי כבר לראות את היצירה. אבל הוא רצה לצאת להורים שלו. אצלם אוכלים בשבע והוא רצה שאני יבוא איתו. התנור אמור לסיים אפייה בשבע וחצי. לא עניין אותו שיישרף הלחם מצידו. שיתפוצץ- הוא הולך בשבע ומצידו שאני לא יבוא. כיביתי את התנור, הלחם לא הצליח. הייתי אומללה. או שבפעם אחרת הוא רצה לצאת לאילת, לטיול זוגות עם חברים שלו. אני לא סובלת את החברות של החברים שלו. החברים דווקא יחסית בסדר, אבל בנות הזוג שלהן- מתעניינות אך ורק באופנה, איפור, וכמה שהן יפות וטיפשות. לא נוח לי במחיצתן אני לא מוצאת שפה משותפת. וזה הדדי- הן מחייכות בנימוס ומתעלמות ממני מעבר לכך. אני זאת שלא מתאפרת, זאת שלא לובשת ביקיני אלא בגד ים שלם... התחננתי שנצא עם חברים אחרים שלו- ואותו זה לא עניין. הוא אפילו אמר לי שאם אני לא אבוא איתו הוא ימצא מישהי אחרת, כי זה טיול זוגות והוא לא מוכן לבוא בלי בת זוג. באתי. התעניתי. בכלל אני לא אוהבת את אילת. אני מתה על הצפון. ואני לא רוצה חתונת-בזק. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להתחתן איתו, ואני מצד אחד אומרת לעצמי: "מה, את מטומטמת?! הרי זה מה שרצית כל הזמן! בייחוד עכשיו שיש לך תינוק ממנו, על מה את מלינה?!" ומצד שני אומרת לעצמי: "כבר עשית את הטעות של להתחתן ולהתגרש פעם אחת. להינשא בהריון זה לא טוב יותר מלהתגרש עם תינוק. תהיי בטוחה שהוא הגבר המתאים לך, שלא תמצאי עצמך אומללה ברגע שאחרון האורחים יעזוב את האולם". אז אמרתי לו שאני לא מוכנה לחתונה תוך חודש. שאני רוצה שנצא לאיזה נופש, ספא, שננסה לשקם את היחסים בינינו- ובמקביל לתכנן את החתונה. שממילא קשה מאוד לארגן חתונה, ומעבר דירה תוך חודש. קל וחומר בהריון. שלא יקרה כלום אם נתחתן בסוף אפריל-תחילת מאי, תהיה לנו חתונה יפהפיה וזוהרת באביב במקום אולם מחניק ובנאלי בחורף. ואז מה אם יראו בטן? אנחנו חיים ב-2008, זה לגיטימי. הוא לא מוכן לשמוע. אומר לי- "רוצה עוד זמן? תעשי הפלה וקחי לך את כל הזמן שבעולם. אני רוצה תשובה סופית עכשיו- חתונה תוך חודש או פרידה." אמרתי שאני לא מוכנה להתחתן מתוך לחץ. והוא איים: "ברגע שאני מספר להורים שלי שהחתונה בוטלה אין דרך חזרה" ומאז הוא לא עונה לי לטלפונים או לסימוסים. מה לעשות?
מהסוף להתחלה: בן זוגי הציע לי נישואים לפני יומיים. אמרתי כן. למחרת אמרתי לא. ועכשיו הסבר: הכרנו לפני ארבע שנים אז עוד הייתי בהליכי גירושין. התאהבנו, וכבר אז החלטתי בליבי: זה האיש יהיה בעלי. עברתי לגור בעיר שלו, מרחק 80 ק"מ מכל מי שאני מכירה בעולם, יחד עם ביתי. שכרתי דירה לא הרחק ממנו. היינו מאושרים, חיכיתי להצעת הנישואים והיא בוששה לבוא. רציתי ילדים, מאוד. והוא ידע את זה. ועדיין ההצעה בוששה לבוא. כשהיינו יחד שנתיים הצעתי לו אני נישואים- והוא סרב. העמדתי אולטימטום- נישואים או פרידה, כי אני לא מוכנה שהוא יבזבז לי את הזמן ושנתיים זה די והותר זמן לתהות על קנקני. הזכרתי שיש לי ילדה שנמצאת בודדה, רק איתי, ו80 ק"מ הרחק מכל בן משפחה, ומגיע לה אחים, אבא, משפחה ויציבות. הוא ויתר עלי. כעבור שבועיים חזרתי אליו עם הזנב מקופל בין הרגליים. אהבתי אותו יותר מדי מכדי להצליח להמשיך בחיי בלעדיו. זה היה קשה לי מדי. מה עוד שהוא לא אמר שהוא לא רוצה להתחתן איתי אלא שהוא זקוק לעוד זמן, שהוא מפחד לעשות טעות. החלטתי לתת לו עוד מעט זמן. שנה וחצי לאחר מכן החלטנו לטוס לחו"ל בפסח. כשחזרנו מהטיול פתאום אני מקבלת מייל משופע גידופים מאחותו. נפגעתי ולא הבנתי למה, כשניסיתי לענות לה- ומאוד השתדלתי שלא לרדת לרמה שלה- קיבלתי מייל חוזר במילים "בחורה כמוך לא ראויה למילים" "בחורה כמוך לעולם לא תהא ראויה למשפחה שלנו" וכדומה. המומה, סיפרתי לבן זוגי והוא ניתק עימה את היחסים. חצי שנה לאחר מכן, אירגנתי לו מסיבת הפתעה ליום הולדתו ומשלא הזמנתי אותה כל המשפחה שלו החליטה להיעדר בהפגנתיות, ואמא שלו אמרה עלי "מי היא חושבת שהיא, שהיא לא מזמינה את אחותו." היה לי מוזר, שהרי כולם יודעים ששנינו לא מדברים איתה כבר חצי שנה. ואז התברר לי 2 דברים: 1. הוא השלים איתה מאחורי גבי חודשיים קודם לכן. 2. הסיבה שהיא כתבה לי את המייל מלכתחילה היא שההורים שלו רצו שהוא יישאר איתם בפסח, והוא ענה להם בחוצפה שהוא רוצה לטוס איתי והוא לא חייב להם שום דבר. נפגעתי מאוד ונפרדתי ממנו. כל המשפחה שלו הפסיקה לדבר איתי. הוא החליט לצדד בעמדה של אחותו, הוא והיא הפכו חברים בלב ובנפש לפתע פתאום. הוא חושב שאני חייבת לה התנצלות כי לא הייתי צריכה לענות למייל שלה, הייתי צריכה פשוט להשאיר את הנושא לטיפולו. ושוב חזרתי אליו כעבור חודשיים. קשה בלעדיו. אני אוהבת אותו. בינתיים ארבע שנים אנחנו יחד. ואני כמהה לתינוק. כל הזמן הזה אני עם התקן תוך רחמי, שמונע ממני להיכנס להריון, כי אני מחכה להסכמה שלו. כל הזמן הזה אנחנו אפילו לא גרים יחד והוא לא מוכן לשום התקדמות ביחסים. הורדתי את ההתקן, ונכנסתי להריון. החלטתי שאני רוצה ילד- איתו או בלעדיו.החלטתי להפוך את יחסי הכוחות כי כל התחנונים שלי במשך שנים לא השפיעו עליו. לא עניין אותו מה אני רוצה וצריכה או מה הילדה רוצה וצריכה- הוא לא התחשב ברגשותינו שאנו רוצות תינוק ולכן אני צריכה להפסיק להתחשב ברגשותיו, להפסיק להתחנן לתינוק ופשוט לקחת. מאוקטובר 2007 המשפחה שלו עושה עלי מין חרם ילדותי. מאז היומולדת שלו לא התארחתי אצלם (בעיקר מחשש לפגוש את אחותו שם) היחסים ביני לבינו נעכרו כשהוא גילה שאני בהיריון ולחץ להפלה (הוא לא יודע שהתינוק היה מתוכנן, טענתי שהיתה תקלה טכנית של תזוזת ההתקן ממקומו) כבר חודשיים שלא שכבנו יחד. הוא קרא לי שטן וטען שהרסתי את חייו. ואז הציע לי נישואים. (עשה את זה יפה עם בעת ודיסק עם השיר "התינשאי לי" על רקע תמונות שלנו, כרע על ברך עם טבעת יהלום. שיחק אותה. התרגשתי מאוד ומיד עניתי בחיוב) אבל למחרת החלו להתעורר בי ספקות: הוא מתחתן איתי רק בגלל התינוק. לטענתו זה לא נכון, הטבעת היתה מוכנה אצלו כבר חודשים וההצעה התעכבה בגלל כל משבר התינוק. אנחנו גם בתקופה הכי גרועה שהיתה אי פעם ביחסים שלנו, איך אפשר להתחתן מתוך יחסי איבה כעסים הדדיים ורגשות טינה? ובכלל- הוא הגבר המתאים בשבילי? הוא הרי אף פעם לא מתחשב בצרכים שלי ובמה שאני מרגישה. הוא לא שומע אותי וכל מה שמעניין אותו זה מה אחרים חושבים. מוכן לעקוד אותי על מזבח הגחמות שלו. לדוגמה, יום אחד אפיתי לחם (ניסיתי לאפות לחם) זה היה ניסיון ראשון בחיי. והתלהבתי מזה. בבוקר חיפשתי מתכון, אחרי העבודה קניתי את המצרכים. לשתי והתפחתי, לשתי והתפחתי, לשתי והתפחתי. שעות. ממש "בזיעת אפיך". השתוקקתי כבר לראות את היצירה. אבל הוא רצה לצאת להורים שלו. אצלם אוכלים בשבע והוא רצה שאני יבוא איתו. התנור אמור לסיים אפייה בשבע וחצי. לא עניין אותו שיישרף הלחם מצידו. שיתפוצץ- הוא הולך בשבע ומצידו שאני לא יבוא. כיביתי את התנור, הלחם לא הצליח. הייתי אומללה. או שבפעם אחרת הוא רצה לצאת לאילת, לטיול זוגות עם חברים שלו. אני לא סובלת את החברות של החברים שלו. החברים דווקא יחסית בסדר, אבל בנות הזוג שלהן- מתעניינות אך ורק באופנה, איפור, וכמה שהן יפות וטיפשות. לא נוח לי במחיצתן אני לא מוצאת שפה משותפת. וזה הדדי- הן מחייכות בנימוס ומתעלמות ממני מעבר לכך. אני זאת שלא מתאפרת, זאת שלא לובשת ביקיני אלא בגד ים שלם... התחננתי שנצא עם חברים אחרים שלו- ואותו זה לא עניין. הוא אפילו אמר לי שאם אני לא אבוא איתו הוא ימצא מישהי אחרת, כי זה טיול זוגות והוא לא מוכן לבוא בלי בת זוג. באתי. התעניתי. בכלל אני לא אוהבת את אילת. אני מתה על הצפון. ואני לא רוצה חתונת-בזק. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להתחתן איתו, ואני מצד אחד אומרת לעצמי: "מה, את מטומטמת?! הרי זה מה שרצית כל הזמן! בייחוד עכשיו שיש לך תינוק ממנו, על מה את מלינה?!" ומצד שני אומרת לעצמי: "כבר עשית את הטעות של להתחתן ולהתגרש פעם אחת. להינשא בהריון זה לא טוב יותר מלהתגרש עם תינוק. תהיי בטוחה שהוא הגבר המתאים לך, שלא תמצאי עצמך אומללה ברגע שאחרון האורחים יעזוב את האולם". אז אמרתי לו שאני לא מוכנה לחתונה תוך חודש. שאני רוצה שנצא לאיזה נופש, ספא, שננסה לשקם את היחסים בינינו- ובמקביל לתכנן את החתונה. שממילא קשה מאוד לארגן חתונה, ומעבר דירה תוך חודש. קל וחומר בהריון. שלא יקרה כלום אם נתחתן בסוף אפריל-תחילת מאי, תהיה לנו חתונה יפהפיה וזוהרת באביב במקום אולם מחניק ובנאלי בחורף. ואז מה אם יראו בטן? אנחנו חיים ב-2008, זה לגיטימי. הוא לא מוכן לשמוע. אומר לי- "רוצה עוד זמן? תעשי הפלה וקחי לך את כל הזמן שבעולם. אני רוצה תשובה סופית עכשיו- חתונה תוך חודש או פרידה." אמרתי שאני לא מוכנה להתחתן מתוך לחץ. והוא איים: "ברגע שאני מספר להורים שלי שהחתונה בוטלה אין דרך חזרה" ומאז הוא לא עונה לי לטלפונים או לסימוסים. מה לעשות?
