אני מיואשת
אנחנו מתחבטים לגבי חזרה ארצה. וזו החלטה ממש קשה. היה לנו טוב בארץ וטוב לנו גם איפה שאנחנו עכשיו. אני יודעת שאם נחזור יהיה לנו טוב, משפחה, חברים, נמצא את הבועה שלנו. אבל אני חוששת לעתיד. לאן אני מביאה את ילדי? עם איזה ארץ הם יצטרכו להתמודד עוד 20 שנה? אני לא רואה מצב שדברים ישתנו. מה לעשות, מספרית תומכי הימין, הציונות הדתית והחרדים הם יותר. זה אומר שפחות תקציבים יגיעו למטרות שאני מאמינה בהם ולחינוך החילוני. זה אומר שהערכים שבהם אני מאינה אינם הערכים העיקריים במדינה. כי הערך של שלמות הארץ גובר. אין אפשרות לשיח כי אי אפשר להתווכח עם מצווה דתית/ציווי אלוהי. אבל מה שבעיקר מפריע לי זה האלימות והשנאה. כשאני שומעת את ראש הממשלה אומר רוצו להצביע כי הערבים מסתערים על הקלפיות, זו אמירה שאסור להגיד. הם תושבים והם ממשים את זכותם. כשמירי רגב צורחת שבוז'י אינו ציוני ועוד כמה פנינים, אז זה לא מקובל עלי כי זה שוב, לפסול ציבור שלם. חוסר הקבלה למי שאינו כמוך (משני הצדדים) הוא לא נתפס בעיני ואני לא מצליחה להסכים איתו. קיצוניות היא בלתי נסבלת ולשם הולכת מדינת ישראל (כמו עוד מדינות בכל העולם) ערכים של כבוד, סובלנות וסבלנות הם בסיסיים בעיני. סקרנות לאחר וקבלת השוני.
מפחיד אותי הבידוד המדיני אליו הולכת ישראל וההשלכות הכלכליות של זה. כשאתה בארץ קל להשתבלל, להרגיש שכל העולם נגדך ולחשוב שאין לזה השפעה על חיי היום יום שלך. ואגב זה הביצה והתרנגולת - הבידוד מוביל לתחושה של קורבנות/ התכנסות/התבדלות/שאני לא מובן שמוביל לבידוד וחוזר חלילה.
אבל כאן אני רואה את ההשפעות של הבידוד ואובדן הלגיטימיות. כשחיפשתי עבודה לא ידעתי איך יקבלו את זה שאני מישראל. יש מקומות שלא ארצה לדבר בהם עברית. אז אני לא מפחדת, וגאה בישראליותי, אבל... זכור לי שהתפרסם סקר בבריטניה בן ישראל היתה המדינה השלישית הכי שנואה בעולם.
הסיכוי היחידי שאני רואה שיהיה שינוי זה שהמצב יהיה כלכך גרוע. וגם אז, לא מאמינה שמועמד של השמאל יצליח, אלא יעלה מועמד מהמרכז ו/או שיהיה לחץ בין לאומי חריף. ראה ערך אירן או דרום אפריקה. ואז אולי יזוזו דברים.
הדבר הראשון שאמרתי לבעלי שהגרפים של המדגם הראו יתרון קל לנתניהו זה שאנחנו נשארים. עצוב לי.
