אז מה היה לנו כאן...
"תתייצב ב-8:00 בחניון התחתון של מיר"ב" פקד סמ"ר צוראל "אנחנו הולכים לעשות קצת סינגלים". זהו, הגיע הזמן לעשות את "כתבת התחקיר" המיוחלת על הכנופיה המוזרה הזו שמהלכת אימים על פורומי האופניים. "הילדים הרעים" של הספורט הדיווש. רבותי, לא "ילדים רעים" ולא נעליים. "שרוטים" באובססיה לספורט אקסטרימי? ללא ספק. מסוגלים לדבר שעות על שלדות DH וטריפלים וצמיגים דביקים? בהחלט האופניים מעניינים אותם יותר מבחורות? לא. לא ממש. אבל כשמגיעים לרכיבה - זה אופניים נטו. כל חששתותי ודעותי הקדומות נעלמו תוך זמן קצר. גיליתי חבורה של חבר'ה צעירים (ברוחם ללא כל צל של ספק), משעשעים, נחמדים, לא מתנשאים, ולא בלתי אחראיים - לא מפעילים לחץ קבוצתי (למרות שירידות הדדיות ברוח טובה לא חסרו), לא מבצעים מה שלא מרגישים שלמים איתו וממוגנים באופן מקצועי ומכובד. הגיעו ארבעה - צוראל, שחר, גיל ואביעד. כולם עם "להיטים גדולים" ואני ה"זקן" נגרר מאחוריהם על זלדה המבויישת, שנראתה שדופה ואנמית לעומת הביג-היטים השריריים. הבטחתי לעצמי (ולהם) שאשתדל לא להוות גורם מפריע ואתרכז בתיעוד מעלליהם. תחילה פצחו החברה בדאון-היל מהיר. מה-זה מהיר, לקח לי איזה חמש דקות להתאפס על זה, שאני צריך לשחרר את תריס המצלמה שניה וחצי לפני שאחד מהשרוטים נכנס לי בפריים, אחרת כל מה שאני קולט זה את הנשמה שלו רודפת אחרי הגוף ואת הצמחיה עושה כזה "ווווששששש" עם הראש. מילא מהירות כזו על כביש חדיש, גם זה אני לא בטוח שהייתי מעז, אבל על קרקע מטולאת כזו, עם כל הסלעים והבורות והדרדרת? חוץ מרחש הצמיגים ונקישות השרשרת הייתי מוכן להשבע שהם גולשים את כל המאה מטר האלו בריחוף של 15-20 ס"מ מעל הקרקע (מה שנכון רוב הזמן. התמונות יעידו). אחרי החימום על הדאון-היל הקצר יצאנו למספר סינגלים נחמדים. כאן נהניתי מאד, אבל קלטתי שהחבר'ה מתחממים לאט ועם החימום נעשים עוד יותר מהירים. על פי ריטואל קבוע - החבר'ה שורפים סינגל ואז נחים. במהלך המנוחה דנים לאן כדאי להמשיך, מחליפים רשמים על עוד רכיב אקזוטי (שרק המעורים בחיי הלילה של הפריריידרים יודעים מהו ומה תפקידו בשרשרת המזון של הדיווש), ונאנחים "ארור מי שברא את העליות". שמתי את עצמי אחרון, בכדי לא ליצור להם עכבות בתהליך הפרשת האדרנלין. "בוא, תרכב אחרי, שתוכל לראות איך אני רוכב" צעק לי צוראל ונעלם באבק הדרדרת. "שאלוהים ישמור" מילמלתי אל היער הדומם וגלשתי אחריו בסלואו-מושן. בסוף אחד הסינגלים חבורה של נוער בטיול, חובש ומדריכה צעירה וחיננית מהחברה להגנה. אביעד החליט שהוא מנסה דרופ של 1.80 מ'. החובש והמדריכה החליטו שהם לא זזים מחשש לנפגעים. בעודי תופס עמדת צילום שמעתי את המדריכה מדווחת מיקום בקשר (אני כמעט בטוח, שהיא גם ביקשה אופציה לאמבולנס). מחוסר מרחב גישה אביעד מחליט לקחת את הדרופ בווילי. שליק-שלאק והוא למטה מותיר את הצמד פעורי פה. היעד הבא היה דרופ של 1.5 מ' עם מרווח תעופה מרשים. ההגעה ליעד דרשה טיפוס מפרך ומקצר נשימה, אפילו בהליכה. חשבתי שאני הולך להיות היחיד שרוכב אותו, אבל כאן הפתיע אותי גיל והשאיר אותי פעור פה - הוא טיפס את העליה. על ביג-היט. כמעט אכלתי את הקסדה. ממש דוגמא אישית לדאון-הילרים באשר הם - קשה, אבל אפשר. מי צריך רכבל. הקטע האחרון היה סינגל תלול שירד לחניון וכלל לא מעט דרופונים. החברה בלעו אותו כאילו זה חצץ ונעלמו אל השקיעה. באמצע הסינגל הגעתי לפיצול והתלבטתי לאן הם פנו. ניסיתי להקשיב, אולי אשמע מהיכן מגיע רחש הצמיגים שלהם, אבל... כלום. הם כבר נחו להם למטה. הפיצול הימני נראה כבוש וסולידי. השמאלי היה מסולע ומדורג. "נו, מה" חשבתי לעצמי ובחרתי ללא היסוס בשמאלי. ההימור הצליח. לקינוח קיבלתי בחניון מצגת להטוטים. ועל השאר יספרו התמונות. מרתק. בהחלט מרתק.
"תתייצב ב-8:00 בחניון התחתון של מיר"ב" פקד סמ"ר צוראל "אנחנו הולכים לעשות קצת סינגלים". זהו, הגיע הזמן לעשות את "כתבת התחקיר" המיוחלת על הכנופיה המוזרה הזו שמהלכת אימים על פורומי האופניים. "הילדים הרעים" של הספורט הדיווש. רבותי, לא "ילדים רעים" ולא נעליים. "שרוטים" באובססיה לספורט אקסטרימי? ללא ספק. מסוגלים לדבר שעות על שלדות DH וטריפלים וצמיגים דביקים? בהחלט האופניים מעניינים אותם יותר מבחורות? לא. לא ממש. אבל כשמגיעים לרכיבה - זה אופניים נטו. כל חששתותי ודעותי הקדומות נעלמו תוך זמן קצר. גיליתי חבורה של חבר'ה צעירים (ברוחם ללא כל צל של ספק), משעשעים, נחמדים, לא מתנשאים, ולא בלתי אחראיים - לא מפעילים לחץ קבוצתי (למרות שירידות הדדיות ברוח טובה לא חסרו), לא מבצעים מה שלא מרגישים שלמים איתו וממוגנים באופן מקצועי ומכובד. הגיעו ארבעה - צוראל, שחר, גיל ואביעד. כולם עם "להיטים גדולים" ואני ה"זקן" נגרר מאחוריהם על זלדה המבויישת, שנראתה שדופה ואנמית לעומת הביג-היטים השריריים. הבטחתי לעצמי (ולהם) שאשתדל לא להוות גורם מפריע ואתרכז בתיעוד מעלליהם. תחילה פצחו החברה בדאון-היל מהיר. מה-זה מהיר, לקח לי איזה חמש דקות להתאפס על זה, שאני צריך לשחרר את תריס המצלמה שניה וחצי לפני שאחד מהשרוטים נכנס לי בפריים, אחרת כל מה שאני קולט זה את הנשמה שלו רודפת אחרי הגוף ואת הצמחיה עושה כזה "ווווששששש" עם הראש. מילא מהירות כזו על כביש חדיש, גם זה אני לא בטוח שהייתי מעז, אבל על קרקע מטולאת כזו, עם כל הסלעים והבורות והדרדרת? חוץ מרחש הצמיגים ונקישות השרשרת הייתי מוכן להשבע שהם גולשים את כל המאה מטר האלו בריחוף של 15-20 ס"מ מעל הקרקע (מה שנכון רוב הזמן. התמונות יעידו). אחרי החימום על הדאון-היל הקצר יצאנו למספר סינגלים נחמדים. כאן נהניתי מאד, אבל קלטתי שהחבר'ה מתחממים לאט ועם החימום נעשים עוד יותר מהירים. על פי ריטואל קבוע - החבר'ה שורפים סינגל ואז נחים. במהלך המנוחה דנים לאן כדאי להמשיך, מחליפים רשמים על עוד רכיב אקזוטי (שרק המעורים בחיי הלילה של הפריריידרים יודעים מהו ומה תפקידו בשרשרת המזון של הדיווש), ונאנחים "ארור מי שברא את העליות". שמתי את עצמי אחרון, בכדי לא ליצור להם עכבות בתהליך הפרשת האדרנלין. "בוא, תרכב אחרי, שתוכל לראות איך אני רוכב" צעק לי צוראל ונעלם באבק הדרדרת. "שאלוהים ישמור" מילמלתי אל היער הדומם וגלשתי אחריו בסלואו-מושן. בסוף אחד הסינגלים חבורה של נוער בטיול, חובש ומדריכה צעירה וחיננית מהחברה להגנה. אביעד החליט שהוא מנסה דרופ של 1.80 מ'. החובש והמדריכה החליטו שהם לא זזים מחשש לנפגעים. בעודי תופס עמדת צילום שמעתי את המדריכה מדווחת מיקום בקשר (אני כמעט בטוח, שהיא גם ביקשה אופציה לאמבולנס). מחוסר מרחב גישה אביעד מחליט לקחת את הדרופ בווילי. שליק-שלאק והוא למטה מותיר את הצמד פעורי פה. היעד הבא היה דרופ של 1.5 מ' עם מרווח תעופה מרשים. ההגעה ליעד דרשה טיפוס מפרך ומקצר נשימה, אפילו בהליכה. חשבתי שאני הולך להיות היחיד שרוכב אותו, אבל כאן הפתיע אותי גיל והשאיר אותי פעור פה - הוא טיפס את העליה. על ביג-היט. כמעט אכלתי את הקסדה. ממש דוגמא אישית לדאון-הילרים באשר הם - קשה, אבל אפשר. מי צריך רכבל. הקטע האחרון היה סינגל תלול שירד לחניון וכלל לא מעט דרופונים. החברה בלעו אותו כאילו זה חצץ ונעלמו אל השקיעה. באמצע הסינגל הגעתי לפיצול והתלבטתי לאן הם פנו. ניסיתי להקשיב, אולי אשמע מהיכן מגיע רחש הצמיגים שלהם, אבל... כלום. הם כבר נחו להם למטה. הפיצול הימני נראה כבוש וסולידי. השמאלי היה מסולע ומדורג. "נו, מה" חשבתי לעצמי ובחרתי ללא היסוס בשמאלי. ההימור הצליח. לקינוח קיבלתי בחניון מצגת להטוטים. ועל השאר יספרו התמונות. מרתק. בהחלט מרתק.
עדי