אז מה יש לכם להגיד, לשאול, להעיר, לספר על זה?
הרצאתי נכללת במסגרת התוכנית של הסימפוזיון "דרכים לאמונה ביהדות", אבל ייתכן שדברי לא ישתלבו יפה בנושא הזה, משום שאין אני מכיר דרכים לאמונה, אלא רק את האמונה עצמה, הניסוח "דרכים לאמונה" עשוי להתפרש כביטוי לדעה שהאמונה היא מסקנה המתחייבת מנתונים מסוימים של המציאות שאותה תופס האדם החושב - המציאות הטבעית או ההיסטורית, או התודעתית, ומשום כך ניתן להביא אדם לידי מסקנה זו ע"י הצגת נתונים אלה לפניו וע"י ניתוחם הרעיוני. ואילו אני אינני רואה באמונה הדתית מסקנה שאדם מסיק אלא הכרעה ערכית שהוא מכריע, וככל תוכן ערכי שבתודעת האדם אין היא נובעת ממידע שסופק לו או שניתן לו אלא היא חיוב שהאדם מחייב את עצמו .לשון אחר: האמונה אינה שייכת לתכנים הקוגניטיביים של תודעת האדם אלא לתכניה הקונאטיביים. לפיכך לא ניתן להורות את האמונה: מה שניתן הוא - להציגה לפני האדם בכל עוזה ועצמתה.
אני מתכוון לדבר על האמונה ולא על הדרכים לאמונה. אין דרכים לאמונה, משום שהאמונה היא הביטוי העליון, ואולי היחיד, לבחירתו החפשית של האדם. האדם יכול לקבל עליו על מלכות שמים ועל תורה ומצוות, ויכול לסרב לקבלם, ואין מתודה בעולם שתוכל לכוון את הכרעתו והחלטתו זו. אין גם דבר במציאות שיכול להביא אותו לידי אמונה, אם אין היא נובעת מהכרעתו והחלטתו. אותות ומופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, ישועת ה' ואף גילוי שכינה - בכל אלה לא היה בכדי להביא לאמונה את הדור שהיה עד להם. אף כל הנביאים שעמדו לישראל לאחר מכן, אישי אלהים אשר השכינה דיברה מגרונם, לא הצליחו להחזיר למוטב אף נפש אחת. ואילו הרבה זמן לאחר מכן היו עשרות דורות מישראל, שלא ראו ניסים, ולא ראו בעולמם דבר המעיד על השגחה אלהית, ולא ראו שכר מצוה ועונש עבירה, והם אף לא נושעו - והם האמינו באמונה שלמה. לא מן הטבע ולא מן ההיסטוריה אפשר לדלות אמונה דתית. אילו היה דבר זה אפשרי, היתה האמונה חסרת משמעות ערכית; היא היתה כפויה על האדם, בדומה להכרה מדעית, שלגביה אין לאדם ברירה, הכרעה והחלטה, אלא היא כפויה עליו, אם הוא מבין אותה.
הרצאתי נכללת במסגרת התוכנית של הסימפוזיון "דרכים לאמונה ביהדות", אבל ייתכן שדברי לא ישתלבו יפה בנושא הזה, משום שאין אני מכיר דרכים לאמונה, אלא רק את האמונה עצמה, הניסוח "דרכים לאמונה" עשוי להתפרש כביטוי לדעה שהאמונה היא מסקנה המתחייבת מנתונים מסוימים של המציאות שאותה תופס האדם החושב - המציאות הטבעית או ההיסטורית, או התודעתית, ומשום כך ניתן להביא אדם לידי מסקנה זו ע"י הצגת נתונים אלה לפניו וע"י ניתוחם הרעיוני. ואילו אני אינני רואה באמונה הדתית מסקנה שאדם מסיק אלא הכרעה ערכית שהוא מכריע, וככל תוכן ערכי שבתודעת האדם אין היא נובעת ממידע שסופק לו או שניתן לו אלא היא חיוב שהאדם מחייב את עצמו .לשון אחר: האמונה אינה שייכת לתכנים הקוגניטיביים של תודעת האדם אלא לתכניה הקונאטיביים. לפיכך לא ניתן להורות את האמונה: מה שניתן הוא - להציגה לפני האדם בכל עוזה ועצמתה.
אני מתכוון לדבר על האמונה ולא על הדרכים לאמונה. אין דרכים לאמונה, משום שהאמונה היא הביטוי העליון, ואולי היחיד, לבחירתו החפשית של האדם. האדם יכול לקבל עליו על מלכות שמים ועל תורה ומצוות, ויכול לסרב לקבלם, ואין מתודה בעולם שתוכל לכוון את הכרעתו והחלטתו זו. אין גם דבר במציאות שיכול להביא אותו לידי אמונה, אם אין היא נובעת מהכרעתו והחלטתו. אותות ומופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, ישועת ה' ואף גילוי שכינה - בכל אלה לא היה בכדי להביא לאמונה את הדור שהיה עד להם. אף כל הנביאים שעמדו לישראל לאחר מכן, אישי אלהים אשר השכינה דיברה מגרונם, לא הצליחו להחזיר למוטב אף נפש אחת. ואילו הרבה זמן לאחר מכן היו עשרות דורות מישראל, שלא ראו ניסים, ולא ראו בעולמם דבר המעיד על השגחה אלהית, ולא ראו שכר מצוה ועונש עבירה, והם אף לא נושעו - והם האמינו באמונה שלמה. לא מן הטבע ולא מן ההיסטוריה אפשר לדלות אמונה דתית. אילו היה דבר זה אפשרי, היתה האמונה חסרת משמעות ערכית; היא היתה כפויה על האדם, בדומה להכרה מדעית, שלגביה אין לאדם ברירה, הכרעה והחלטה, אלא היא כפויה עליו, אם הוא מבין אותה.