אז מה כל הדאאווין של שירי מחאה

[דולפינה ירושלמית]

כנראה רק מחר

שבת שלום

 

[הקהל של השקט]

קצת מוזר לי

איך שאתה מדבר על טענות פוליטיות וטעם אומנותי באותה נשימה... איטס מיוזיק, מן, נוט מתמטיקס

 

[מיטלס1]

וואו

השארת אותי חסרת מילים ובלי כוח להגיב לך...

 

[דולפינה ירושלמית]

חחחחחח ../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif

 

[כל בוקר קצת]

אני לא אהיה שם, לצערי

תחזור לספר חוויות?

 

[כל בוקר קצת]

ועל זה נאמר

"שמתי לי בוטקה, סגרתי כבישים"

(ומישהי פה עוד חייבת לי את הגרסא המלאה של יצירת המופת הזאת)

 

[SnapDragon]

פספסתי משהו?

סליחה שמצטרפת רק עכשיו, מקווה שהדיון עוד לא דעך. אקדים ואבקש ממך לקרוא את כל שנאמר פה בנימה עניינית ונעימה, ללא שום טון אמוציונלי מיוחד. שיח אינטליגנטי, הלא כן? אנא זכור זאת. קודם כל, כמו שכבר הספקת לקלוט את הלך הרוח פה, כל אחד מוזמן להביע דעתו לעניין שלשמו פחות או יותר התכנסנו. אלא, שבעוד אתה בהחלט זכאי - ומוזמן - לפרוט כאן את דעתך/אכזבתך (הלגיטימית-משהו, ועוד נגיע לזה)/המבט והנגיעה שלך, ממקום עומדך - אין לזה מקום לבוא בד בבד עם ביקורת אישית כלפי האיש עצמו. "מחאה בדמותו"?! אתה שם לב כמה חוסר הוגנות יש במשפט הזה?

להרגיעך, אין מחאה כזו. העובדה שצבע בגדיו הוא כזה ו(לא) אחר או שלכאורה הוא משוייך אוטומטית (מגוחך כשלעצמו) לאוכלוסיה/מגזר/קהילה/מפלגה/מגירה בהתאמה - זה פשוט רקוב מיסודו, לקטלג אנשים ככה (וסליחה על המילה החריפה) . ובכלל, למה לנו פוליטיקה עכשיו. אם לסטות קצת, כי אני חייבת, ובלי להתייחס כרגע לעובדה הפטאתית שבמדינה הזו עד שמישהו אוזר אומץ ושכל להרים קול שינוי לטובת משהו, פתאום צצים להם עוד ועוד ליקויים וסיבות למחות עליהם, כנשרים אחרי הפגר, ובכך מטשטשות הכל ומחטיאות את כל המטרה...האין זה מצחיק שסיסמת המחאה העיקרית היא "העם רוצה צדק חברתי"? הרי לא צדק חברתי אתם מבקשים, אלא אחד כלכלי. ולא עמוק מידי מתחת לפני השטח - גם פוליטי. כל קשר של כל הבְּרוֹך הזה (ובאמת, ברוך מוצדק) למילה "חברה" הוא מקרי לחלוטין, פרט לעובדה הבודדת שאלה שקוראים למחאה הזו הם יחידים שחברו להם יחדיו לשם אותה מטרה. להלן : חברה. אין שום צדק חברתי בלהצית אוהלים של מוחים דתיים (בסדר, זה קומץ קיצוני ולא נכון לשפוט הכל על פיו), ואין שום צדק חברתי בלייחד על נס את המחאה הזו כקולם הקורא של החילונים, השמאלנים והתל-אביבים לדורותם, באופן בלעדי (כפי שרוב רובם עושים, בגאווה, באטימות ובלי שמץ של ספק). בינתיים, תוצאות-השעה הן הפילוג והניכור הגדולים שהמחאה הזו מזרה בינינו. ולמה בחרתי להתייחס לזה כאן? בדיוק מהסיבה שמותר לך למחות את מחאתך המאוכזבת אישית, אך בהחלט בלתי ראוי לך לשפוט את אורח חייו ובחירותיו האישיות של אדם, שמעבר לכך שהוא מוזיקאי, הוא עדיין אדם פרטי. ומאוד רוצה להשאר כך, לעניינים האלה. לא ראוי - לא לך, לא לנו ובהחלט לא לאביתר בעצמו ולמוזיקה בכלל. מוזיקה בהחלט יכולה לשמש כלי תומך לדברים שכאלה, אך מאידך - היא גם מיועדת להיות חפה מלכלוכי ידיים. וזו לא סתירה; שהרי, כמו הכלל ההוא בפסיכומטרי - כל ברווז מגעגע, אבל לא כל המגעגע - ברווז הוא. יכולה להיות מוזיקת מחאה, אבל לא כל מחאה אוטומטית צריכה להיות קשורה ומלווה במוזיקה (כמו שתופסים עליה גל "רבים וטובים". רוצים להצטרף למחאה? בואו כאנשים שהנכם. קחו כרית ושבו. בוער לכם לתרום מהכישרון שלכם? תביאו איזו גיטרה קטנה ובלויה ותלוו חרישית. אל תקימו במה בקול גדול מול כל עדשות המצלמה!) ויותר חשוב מכך - לא בכל מוזיקה צריכה להתנוצץ אמירה מחאתית. וגם אם ישנה אחת כזו, היא לא חייבת לבעוט באמ-אמא של כל המעורבים. מחאה לא נמדדת בכיעור שלה. עצם היותה הוא שמשנה. ועם האמירה הזו, אני לא חושבת שאין לאביתר של ימינו שום מחאה בשיריו. ראשית, מעצם הפגישה המוכרחת-עצמית והמחודשת עם השירים הישנים ההם. ואני לא מרגישה צורך להרחיב. תגיד לי אם אני נדרשת, ואעשה זאת. (למעשה, אני עומדת לפתוח דיון חדש ופרטני על אחד מהם, אם עוד תהיה פה). ולא רק זאת. זה אולי לא נראה לך מנקודת העמדה המבוצרת שלך, אבל לא הכל טוב ויפה שם עכשיו. חזרה בתשובה היא לא עולם שכולו טוב. זה אפילו לא עולם אחד. לנצח תהיה חצוי בין שני עולמות, בין רקמת העבר לטווית ההווה והעתיד. המחשבות הן כמעט אותן מחשבות. הכלים שברשותך, המטרה העיקשת והדרך בה אתה בוחר להתמודד - הם הם השונים. בתגובה לדבריך - ה"שפה הזרה" באורייתא, לא זרה למי שבחר לשזור דווקא אותה כקולו. ואפרופו האלבום האחרון - המחאה שם אינה מבטאת "ביקורת וחוסר הסכמה" גורפים ומוחלטים, אבל אלה מִתּרגמים ומתבטאים בצורת בלבול ומעטה שביר. אם חשבת שאביתר שבשירים הללו מהלך לו בבטחה בעולמו, אתה טועה. הוא עדיין עומד על נייר. נייר אורז סיני. אולי עמיד יותר למראה, אבל גם שקוף. .ועדיין - נייר. עדיין ישנם זכרונות שצפים ומאיימים לשרוף את הכל. מגנט ששואב אותו למטה. ומגירות שהוא לא חולם בכלל לפתוח. הפניה ל"אבא" היא לא דרך שיר הלל שלם ומושלם, אלא בבקשה שלא יאכזב, ויתן לו אישור להמשיך להאמין ולבטוח וללכת.... עדיין יש, בהמוניהם, לילות שפתאום מתעורר והלב מ ל א, עד כדי חנק. זר. בלי מקום. לא יודע לאן. ערפל כבד. עדיין יש בור מוחשי ומאיים. והקרב? god only knows. זה נראה לך רחוק, אבל גם אם לא חזרת בתשובה, ורק "סתם" התעוררת לך פתאום למציאות בה העניינים מתנהלים מסביב ואתה הלכת לאיבוד אי שם - זה יתאר אותך. ירגיש אותך. אם רק תניח בצד את הביגוד השחור-לבן, הציציות שמתנוססות ואת הרכות ה"זכה" שאתה מתעקש משום מה שהיא משהו רע - אני חושבת שבכמה שורות שם אתה יכול למצוא את עצמך, בשלב זה או אחר בחיים. (אני לא מכירה אותך, ולא מתיימרת. הפניה הזו הייתה נאמרת - ותאמר ברצון - לכל אחד באשר הוא אדם חושב ומעמיק. ולא קיבלתי ממך רושם הפוך מזה...). אז כן. אין ספק. אביתר בדרכו האחרונה מתעסק בעצמו. ואני חייבת לעצור ולגחך על עצם המשפט הזה. אבל אתה יודע, ככה זו אומנות. ישנם כאלה שבוחרים להשקיף סביב, להצביע ולדווח, וכאלה שיוצרים מתוך ועל הסובב אותם ב-א' אמות. אביתר היה כזה מההתחלה ועד הסוף. מה לעשות שאי שם באמצע ה"עצמו" השתנה קצת. זה לא אומר שהוא לא מפקפק או לא צועק. אלא שהמושא השתנה, וכנראה שגם הדרך להעלות אותן על הנייר והבמה. אז נכון. מבאס. אף אחד לא אוהב שינויים. בייחוד לא כאלה שלכאורה מתקבל על הדעת שישכתבו לבלי-זכר את כל מה שקדם להם. אבל מלבד העובדה שזה לא באמת ככה, זה המצב. וזו בחירה שלך, אם להמשיך או לא. קח לדוגמה את אריק אינשטיין. אתה יכול, כמו רובנו, להתרעם בתסכול על סירובו העיקש שלא להופיע. זה, הגדול, אחת מאבני הפינה של המוזיקה שלנו. אבל, אתה יכול גם להבין שעוברים על הבנאדם כמה דברים, ביניהם כנראה הידיעה שהוא כבר לא מה שהיה, ווקאלית, ולא מוכן להתפשר על כמעט, או חלילה - להסתכן במפלה. בעיקר באופן אישי... ואיזו דוגמה מעולה זו. פה האכזבה האישית שלך -ששוב, כבודה במקומה מונח ומובן - יכולה להתרגם רק למעשה אישי שלך. טייק איט אור ליב איט. אתה לא יכול לסרב לעוגה אבל גם ללכלך עליה. היא לא שלך שתעשה בה ככה. תקן אותי אם טועה - אבל בזה שהוא חיי את חייו בצנעה ובוחר גם לשיר על זה מהצד, לא אמור לפגוע בך, או בכל מישהו אחר לצורך העניין, באופן אישי. אז למה. למה כל ה"צדק" הזה. הכעס הזה. הפילוג הזה. למה בכח? אני באמת שואלת. כמו שלא בודקים בציציות אמנים שמזוהים עם אג'נדה (פוליטית?) מסויימת שמופיעים בהתאגדויות קיצוניות ומול מחנות פליטים מסויימים מאוד, כך בואו לא נשלוף בפינצטה עדויות מהצד השני. בואו נשאיר את המוזיקה מחוץ לזה. אלהים יודע שאנחנו צריכים גם משהו שפוי ונייטרלי לפנות אליו מידי פעם. ואשמח לשמוע תגובתך.