סטינג והפוליס
אולי הלהקה הבריטית היחידה שהתעסקה עם רגאיי ולא גרמה לי לרצות להקיא (חוץ מכמה יציאות של הקלאש). הרבה בזכות אנדי סאמרס, שהוא גיטריסט מצוין ומאוד ייחודי, והמתופף סטיוארט קופלנד, שהוא חתיכת מתופף אדיר. סטינג עצבן אותי במשך כל קריירת הסולו שלו, החל מהשיר הסופר מעצבן הזה english man in new york וכלה בshape of my heart, הרומן שלו עם פופ מתקתק ונדוש ומוסיקת עולם משעממת גרם לי לרצות לשבור משהו, אבל עם הפוליס השילוב בין הרגאיי לפאנק ורוקנרול (לפחות בהתחלה, גם את השיר every breath you take אני לא אוהב), נתן ללהקה מימד אחר משאר הלהקות שהיו קיימות באותה תקופה, והם כתבו שירים ממש ממש טובים, עם ריפים מצוינים של סאמרס, שהתחלתי לחבב במיוחד, ואני צריך כבר לקרוא את הכתבה עליו בגיטר וורלד החדש. אגב, מצאתי את עצמי אתמול נכנס לאמאזון ורוכש את הבוקס-סט של פייפר (הגרסה המשולשת), ואני עכשיו מוצא את עצמי יושב בתזזיתיות ולא מסוגל לחכות.
