הא לך עוד חומר קריאה ממוחי הדולף
מנהג קדום הוא לתת את זכות "דבר התורה" בשבע ברכות דווקא לרווקים ע"מ שהם יספרו לכולם על חיי הזוגיות מניסיונם הרב. מנהג נוסף שקיים הוא, הוא הפעלת ה"טייס האוטומטי לדברי תורה" כחצי דקה לאחר שהדובר התחיל את דבריו. מצב זה מיוחד מאוד והוא מאופיין ביכולת להגיע לעומקים רבים שרק הריחוף של תפילת 18 יכול להתחרות בהם. לפתע אתה מגלה עד כמה הסלט מעניין, חתיכות קטנות מהעוף שלך לפתע מקבלות יחס רב ואכילה מתענגת. כמובן שתוך כדי תדע לצחוק במקומות הנכונים, וכמובן להתעורר בשלב האיחולים של הסוף. לי יש תחושה שה"קאט" שעושים בתחילת דבר התורה, אותה הכרזה של "עכשיו כולם בשקט ואומרים משו בשביל החצאית, הכיפה והדת הקדושה" גורמת שכדי שנוכל אח"כ להמשיך לדבר על אותם דברים עליהם דיברנו לפני כן יעשה גם "קאט" לאחר דבר התורה. ממילא דבר התורה עצמו הוא מנותק ורחוק מאיתנו. אני רוצה שיהיה תוכן בסעודה. אני רוצה שבסעודת מצווה יהיה גם צד רוחני/תורני. אני רוצה ש"איש ואישה זכו שכינה בינהם" – לא מעליהם, לא לידם, אלא בינהם! שיהיה משו "דתי" ביננו. דבר ראשון אני באמת רוצה לאחל לכם שתזכו שהשכינה/הדת/הקדושה תהיה בינכם וחלק מהחיים שלכם. אתם תלמדו לפני מה אומר קשר מחייב ומערכת יחסים, כך שאין לי עצות לתת לכם בנושא. רק נדמה לי שאתם בונים עוד איזשהו קשר כרגע, קשר עם הקב"ה. כמו שעכשיו כ"א מכם ילמד איך מכניסים אדם זר לתוך החיים האינטימים שלו, איך הוא נעשה חלק מהחיים ולא משהו שבא והולך, כך אני מקווה שתלמדו לכניס גם את הקב"ה לתוך עולמכם. לתוך עולמכם האישי פרטי ולתוך עולמכם הזוגי. היה גם מעניין אותי לשמוע איך נראה לכם שניתן ליצור "דיבור תורני" כתחליף ל"דבר תורה". איך יווצר מצב בו לא התורה באה לדבר כגוף חיצוני לנו אלא איך ניתן ליצור דיבור תורני בין הסועדים. * אדנית טענה שאני חייב לתת איזה רעיון משלי בסוף או לפחות לסכם את הדברים, האמנם?! (עקרונית זה מתוך מחשבות לקראת דבר תורה ל7 ברכות לאיריס וירון מחר)
