אחד בפה, אחד בלב
עם כל הכבוד ללייבוביץ´, הוא נוטה להמאיס את עצמו די מהר בעזרת שימוש במונחים לא מדוייקים במכוון, ובעיקר בעזרת סתירות לוגיות עצמיות חמורות ביותר. לדוגמא, השימוש הבנאלי שעושה לייבוביץ´ במילים פאשיזם ונאציזם. פאשיזם הינה תופעה ריאקציונית בעלת אסתטיקה רומית-כוחנית, שהייתה ייחודית לאירופה של החצי הראשון של המאה שעברה. לייבוביץ´ עושה במילה שימוש שהוא עצמו בז לו ("פאשיסט הפך להיות כינוי גנאי לכל מי שאתה לא אוהב"). במקרה של הנאציזם, שבהחלט יש נקודות השוואה רבות ומעניינות בינו לבין הציונות, לייבוביץ´ מפספס את ההשוואה בין עקרונותיהן המוסריים והאסטתים של שתי התנועות, ומתמקד בהתנהגות חיילי צבא ישראל וחיילי הוורמאכט, דבר בנאלי, וגם לא מדוייק, שכן כל צבא מתנהג כך, ויכול היה להתנהג כך במקרה הצורך. וכמובן שקיימות הסתירות. לייבוביץ´ חושב שהדת בפוליטיקה היא הפילגש של המדינה, אך רצה להקים מפלגה דתית. הוא מסרב לקבל את פרס ישראל, אך מוציא את ספריו בהוצאת משרד הביטחון. הוא טוען כי אין לקחת את חייו של איש, אך טוען שאת היטלר הייתה חובה מוסרית לרצוח אם היה נתפס לאחר המלחמה, ועוד בלי משפט! (מה שנוגד לחלוטין את היהדות, פעמיים). הוא יוצא נגד הלאומיות אך תומך בציונות, הוא יוצא נגד ההומאניזם אך כאשר הוא מנמק נגדו הוא מביא טיעון הומניסטי מובהק: "האינקוויזציה הוציאה להורג בכל שנות פעילותה רק 30 אלף איש להורג, ובאירן נרצחו רק 400 איש, פחות מהרוגי מלחמת לבנון" (מה עוד שהאבסורדיות שבו בולטת לעין). בקיצור, לייבוביץ´ נאה דורש, אך לא נאה מקיים.
עם כל הכבוד ללייבוביץ´, הוא נוטה להמאיס את עצמו די מהר בעזרת שימוש במונחים לא מדוייקים במכוון, ובעיקר בעזרת סתירות לוגיות עצמיות חמורות ביותר. לדוגמא, השימוש הבנאלי שעושה לייבוביץ´ במילים פאשיזם ונאציזם. פאשיזם הינה תופעה ריאקציונית בעלת אסתטיקה רומית-כוחנית, שהייתה ייחודית לאירופה של החצי הראשון של המאה שעברה. לייבוביץ´ עושה במילה שימוש שהוא עצמו בז לו ("פאשיסט הפך להיות כינוי גנאי לכל מי שאתה לא אוהב"). במקרה של הנאציזם, שבהחלט יש נקודות השוואה רבות ומעניינות בינו לבין הציונות, לייבוביץ´ מפספס את ההשוואה בין עקרונותיהן המוסריים והאסטתים של שתי התנועות, ומתמקד בהתנהגות חיילי צבא ישראל וחיילי הוורמאכט, דבר בנאלי, וגם לא מדוייק, שכן כל צבא מתנהג כך, ויכול היה להתנהג כך במקרה הצורך. וכמובן שקיימות הסתירות. לייבוביץ´ חושב שהדת בפוליטיקה היא הפילגש של המדינה, אך רצה להקים מפלגה דתית. הוא מסרב לקבל את פרס ישראל, אך מוציא את ספריו בהוצאת משרד הביטחון. הוא טוען כי אין לקחת את חייו של איש, אך טוען שאת היטלר הייתה חובה מוסרית לרצוח אם היה נתפס לאחר המלחמה, ועוד בלי משפט! (מה שנוגד לחלוטין את היהדות, פעמיים). הוא יוצא נגד הלאומיות אך תומך בציונות, הוא יוצא נגד ההומאניזם אך כאשר הוא מנמק נגדו הוא מביא טיעון הומניסטי מובהק: "האינקוויזציה הוציאה להורג בכל שנות פעילותה רק 30 אלף איש להורג, ובאירן נרצחו רק 400 איש, פחות מהרוגי מלחמת לבנון" (מה עוד שהאבסורדיות שבו בולטת לעין). בקיצור, לייבוביץ´ נאה דורש, אך לא נאה מקיים.