אחד הילדים

pieceofmadness

New member
אחד הילדים

חולי הסרטן שאני מתנדבת איתם נפטר לפני שמונה ימים כשהוא בן שלוש עשרה, אחרי שבע שנות מאבק. ואם תשאלו למה אני משתפכת, אני אענה באלגנטיות: לא יודעת.
 

Maurey

New member
../images/Emo14.gif../images/Emo16.gif../images/Emo201.gif

הכרת אותו מקרוב?
 

pieceofmadness

New member
מקרוב מאוד, משום שההורים היו קצת

בעייתיים, אז בד"כ אני הייתי איתו בכימו. הוא גם היה יחסית פתוח עם רגשות. הייתי מלמדת אותו לתופף על תופים אפריקאיים, לקרוא ספרדית.... התחלתי להתנדב כשהייתי בת 11, ואני מכירה אותו כבר הרבה זמן. היינו מדברים על הרגע הזה. ידענו שהוא יבוא. זה היכה בי, אבל הכאב הזה מקנה לי יכולת מיוחדת להתחבר לשאר הילדים והאנשים מוכי הגורל שאני בקשר איתם.
 

pieceofmadness

New member
זה לא רק עצוב אלא גם משפיע על

ההתייחסות והעמידה בסבל של חולים אחרים שהכירו אותו.
 

pieceofmadness

New member
היה יותר עצוב

להיות איתו בתקופה האחרונה, כשכולו כחוש ואנוש ותשוש ותלוש וכתוש. עכשיו אני מסתכלת בכל המכתבים והציורים והתמונות שקיבלתי ממנו, ויורדת עליי מין שלווה מסויימת. אם יש לך מושג למה אני מתכוונת. הוא השביע אותי שאחרי שיעזוב, אסור לי לבכות, אלא להשקיע בילדים אחרים את כל מה שהייתי נותנת לו. ואם אתם חושבים שכתבתי את השורה האחרונה בעיניים יבשות.....
 
העיניים שלי גם ...

איזה חמוד הוא, שבתוך כל הבלגן שלו הוא חשב עלייך ועל הילדים האחרים.
 

pieceofmadness

New member
להיפך, הקושי עושה אנשים

יותר קשובים לסביבה. אוף, הדיבור עליו מעלה אצלי בועות מלאות.
 

pieceofmadness

New member
אם תטעני שזה חינוך טוב,

אני לא אסתור את דברייך משום שאת מבוגרת ממני ונבונה ואוהבת מצוות כמו "והדרת פני זקן", אבל לדעתי רוב הילדים מגיבים בצורה כזאת. (לא שאני טוענת שהוא לא היה מיוחד או משהו...) רק אצל מבוגרים הכל מסתבך. הוא בא ממשפחה סוציאלית, אני תמיד לוקחת בני-חסות עם רקע קשה כדי שיהיה המון מה לעשות ולתמוך גם בבית.
 
.

אמא שלי, בין היתר, מנהלת מועדונית לילדים בגיל בי"ס יסודי. היא נוטה לייחס מס' מקרים של אלימות קשה לסיפורי חיים קשים. כך גם הפסיכולוגית של הבי"ס שלה. אבל אולי את יודעת יותר... אשלח אותן להשתלמות אצלך. אפשר...? או שרק מקרים סוציאליים מתקבלים בסבר פנים יפות?
 

pieceofmadness

New member
כמובן שמציאות קשה גוררת

התנהגות תואמת. אני דיברתי על קושי פיזי, ולא ממכות. רוב הילדים והאנשים שאני נמצאת איתם בקשר (כאשר המדובר במחלה שלא פוגעת מנטלית, כמו שיתוק מוחין וכולי), מגלים רגישות גבוהה יותר לזולת מבני גילם. סביבה קשה מקשיחה את הרגש, אבל סבל גופני אישי מחדד אותו. זה חתך שונה מהאוכלוסיה שאמא שלך מטפלת בה.
 

darthziv

New member
כלל לא :)

אני לא בעסק של סחיטה רגשית רק אומר שאני לא האחראי לכך שאת מסוגלת להפתיע אותי כי אני לא מכיר אותי
 
למעלה