אחותי ילדה

[רוצה עוד 1]

אחותי ילדה

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

 

[יוליי]

כ"כ הרבה שמחה וכ"כ הרבה עצב

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

כ"כ הרבה שמחה וכ"כ הרבה עצב
בהודעה אחת. כל מה יש לי להגיד לך הוא כ"כ בנאלי אבל אני אגיד בכל זאת: הקנאה מובנת, והכאב עמוק ומעל הכל מרחפת שמחה לאחות שהצליחה בפעם השלישית. ונכון! ילדים של אחרים, במיוחד במשפחתנו, הם לא על חשבוננו, הם רק מזכירים לנו כמה אנחנו יכולים לתת ולאהוב עוד אחד קטנצ´יק...והרי זו לא בקשה מוגזמת בכלל. מה בסך הכל רצינו? לתת אהבה לעוד ילד? לגדל, להעניק, לחבק את פרי רחמנו? למה אין לנו שליטה על כך כמו לרוב האולוסיה? גיסתי, שנכנסת להריון רק מהריח, ויש לה שלושה ילדים בדיוק ברגע שרצתה כל אחד מהם, הודיעה לי שבחודש הבא היא מביאה את הרביעי. אין לך מושג כמה זה הלחיץ אותי. אבל אנחנו נתמודד עם זה כי אין ברירה והרי יש לנו כבר כ"כ הרבה אושר בבית, ונשאר לנו להביא רק עוד טיפה אושר. אחותי, בפרק ראשון ללא ילדים ועם בעיות פוריות, שאלה אותי השבוע מתי אני מתכננת עוד אחד והרגשתי את הכאב בקולה...אני מאחלת לה כל שניה שהפעם זו הפעם (היא אחרי הזרעה). וכמובן כמובן

ענק למשפחתכם יולי

 

[מיכל של עומר ויובל]

כל כך מוכר... ../images/Emo7.gif

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

כל כך מוכר...

זה באמת כואב, ולא מקנאה "רעה", אבל מה לעשות ואי אפשר לעצור את הקנאה, את הרגשות שנורא שמחים בשביל האחות אבל גם נורא היו רוצים ללדת רק טיפ-טיפה לפניה... אז למזלי אחותי עוד לא נשואה וממש לא חושבת על ילדים כרגע, אז הלחץ הזה יורד ממני, אבל ההרגשה הזאת מתחבאת לה בכל פינה ושעל של חיינו. קשה לי לספר (זה נשמע כ"כ אנוכי) איך שמחתי שנכנסתי להריון חודשים ספורים לפני חברה טובה שלי (שזה היה לה כבר ההריון השני כמובן) ולא להפך, כי קשה היה לי כ"כ לשמוח בהריון הראשון שלה, כשאני התחלתי לנסות עוד לפניה. אחד הרגעים הקשים ביותר של חיי היתה הולדת בנה הראשון של חברתי הטובה. אני כ"כ אוהבת אותה ואותו, והייתי איתה שם בבית החולים שעות ספורות לאחר לידתו, אבל בפנים נשברתי, ועד היום אני בוכה כשאני נזכרת ברגע ההוא כשהיינו שם רק שתינו ואז חיבקתי אותה ופרצתי בבכי איום של כאב.

 

[gigk]

אוי כמה שזה כואב ../images/Emo14.gif

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

אוי כמה שזה כואב

וכמה שקשה לנו לפרגן לעצמנו את התחושות האלה, כי הם כאילו לא מביעות את שמחתנו בשביל מישהו אחר. אני זוכרת את עצמי בטיפולים בסיבוב הראשון מבקרת חברים שלא מזמן חזרו הביתה עם תינוק, שמראים לי בגאוה את חדר התינוקות המוקפד ואני מסתכלת, שמחה בשבילם, אבל בורחת דומעת החוצה. וכמה שאני שמחה בשביל חברה טובה שנכנסה להריון תוך ארבעה חודשים מהפסקת הגלולות, וכואבת כי אני יודעת שלפני עוד הדרך ארוכה וכואבת. אז אני מבינה אותך וכל כך מזדהה עם תחושת הקנאה תוך פרגון.

 

[ריניני]

קריאת ההודעה שלך

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

קריאת ההודעה שלך
כל כך מחברת למקומות הריקים שלי, שכמהים להתמלא (בטן, חזה). והשילוב הזה של השמחה על מה שיש (לך ולאחרים) עם הכאב על מה שאין, כל כך מוכר. ואין לי מילים חכמות להגיד (אם היו, בטח היית יודעת אותם עוד לפני..), רק חיבוק גדול מכל הלב וכמה דמעות במתנה.

 

[נורה אדומה]

תמיהה סביבתית

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

תמיהה סביבתית
קודם כל, כמובן, רגשות הזדהות עם רוצה עוד 1. גם לי חסר תמיד בעברית ההבדל בין Envy- ל Jealous מנצלת הזדמנות זאת לשאול אתכן שאלה שמציקה לי זה זמן רב: אנשים סביבי ממש תמהים על הרצון שלי בעוד 1 ועל כל מה שאני מוכנה לעבור בשביל זה. חלקם חושבים שזו אובססיה. חלקם שזהו משחק מסוכן עם הטבע. חלק רומזים שעלי לחפש מה לא בסדר בי שככה אני לא מרפה. חברה טובה טוענת שהיא לא מסוגלת בכלל להתחבר לדבר הזה. ללא מעט יש ביקורת. גם על ההשפעה על הילדים. אתן גם נתקלות בתגובות כאלו? אתן גם מוצאות את עצמכן מחטטות בנפשכן בנסיון למצוא מה המניע ה א מ י ת י?! לא יכול להיות שזה פשוט פשוט? מה יותר מחמם לב, מספק ומשמח מעוד 1? מה משתווה

 

[אמא יש רק 1]

ועוד איך

תמיהה סביבתית
קודם כל, כמובן, רגשות הזדהות עם רוצה עוד 1. גם לי חסר תמיד בעברית ההבדל בין Envy- ל Jealous מנצלת הזדמנות זאת לשאול אתכן שאלה שמציקה לי זה זמן רב: אנשים סביבי ממש תמהים על הרצון שלי בעוד 1 ועל כל מה שאני מוכנה לעבור בשביל זה. חלקם חושבים שזו אובססיה. חלקם שזהו משחק מסוכן עם הטבע. חלק רומזים שעלי לחפש מה לא בסדר בי שככה אני לא מרפה. חברה טובה טוענת שהיא לא מסוגלת בכלל להתחבר לדבר הזה. ללא מעט יש ביקורת. גם על ההשפעה על הילדים. אתן גם נתקלות בתגובות כאלו? אתן גם מוצאות את עצמכן מחטטות בנפשכן בנסיון למצוא מה המניע ה א מ י ת י?! לא יכול להיות שזה פשוט פשוט? מה יותר מחמם לב, מספק ומשמח מעוד 1? מה משתווה

ועוד איך
שזה קורה גם לנו... שתי חברות הכי טובות שלי תהו על הרצון האובססיה, ההשקעה הכספית העצומה (תרומת ביצית) הטירחה הגדולה, הרצון האדיר. זה ממש העליב אותי..כל כך רציתי תמיכה דווקא מהן והיא לא היתה שם. רק לאחר זמן כשהבינו שאני רצינית ולא מרפה האחת מעודדת ותומכת , אך השניה פשוט לא מדברת והיום אני לא משתפת (כמה פעמים צריך לסבול מקלחות קרות וכל כך מאכזבות מאנשים שכל כך היו קרובים לי??!). תמשיכי במה שאת מאמינה, גם אני חיטטתי בתוכי להבין מאין הרצון והצורך העצום הזה בעוד אחד...לבסוף הבנתי ש"זה" גדול ממני ובא ממקום קדום של הצורך להיות אמא שוב. אז חזקי ואמצי, שאבי עידוד כיוון שאנו פה בדיוק בשביל זה...

גדול ובהצלחה בדך

להתראות בפורום אמא יש רק 1

 

[אמאלה2]

כ"כ קשה ../images/Emo7.gif

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

כ"כ קשה

ההודעה שלך העירה את כל החששות הרדומים שלי. איך ארגיש אם לא ילך? איך אגיב לסביבה? איך אקבל את השמחות של האחרים? אנחנו משתדלות להיות כ"כ חזקות כל הזמן וזה מספיק קשה גם בלי הסביבה. אני כ"כ מתחברת למה שכתבת והנה אפילו עוד לא התחלתי רשמית...הרגש הזה חזק מאיתנו אבל אנחנו חייבות לזכור - שהנה זה הרי כבר הצליח בעבר אז זה גם יצליח בעתיד. כ"כ מקווה בשבילך שבקרוב מאוד מאוד יהיו רק דמעות של אושר -חיבוק-

 

[אמא יש רק 1]

מצטרפת לרגשותייך../images/Emo7.gif וכל כך מבינה

אחותי ילדה
לפני שלושה ימים אחותי הקטנה (בת 39) ילדה במזל טוב את ילדה השלישי, במסגרת פרק ב´ שלה ושל בן זוגה. היא הרתה בעזרת הזרעה (שנייה) בגלל בעיית זרע שהיתה ידועה מראש. אני זוכרת את היום בו הודיעה לי על ההריון. הייתי בשוק! נעלבתי. קינאתי. שכחתי לאמר מזל טוב.... למחרת התקשרתי להתנצל. מאז היה לי די זמן להתרגל לרעיון. את כל ציוד התינוקות שמאוחסן אצלי - סלקל, עריסה, אמבטיה, עגלה, כסא אוכל, בגדים, מצעים - הכל הכל הועמס על האוטו של אמא שלי לפני שבועיים ועבר אליה. הרי הכל אמור לחזור אלי תוך (מינימום) תשעה חודשים, לא? שלשלום נסעתי לחיפה לבקר אותה בבית החולים. אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית מאושרת, מרגישה נפלא. התינוק קטן ומכוער (ציטוט שלה) וחמוד חמוד. החזקתי אותו והסנפתי עמוק עמוק לנשמה. וזה כאב. הדרכתי אותה בהנקה והרגשתי את השדיים הריקים שלי.... וזה כאב. הבאתי לה את המנשא האהוב עלי כל כך ובסוף השבוע אלמד אותה להשתמש בו .... וזה כל כך יכאב! לא רק בעברית חסרה מילה שפירושה קנאה מסוג "אני שמחה שיש לך, אבל הייתי רוצה שגם לי יהיה", ולא מסוג "הייתי רוצה שיהיה לי ולא לך". אני יודעת שהתינוק של אחותי הוא לא על חשבוני. אבל למה, אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן?

מצטרפת לרגשותייך

וכל כך מבינה

שלום לך חברה, תמיד מגיע הרגע אצל כולנו שמישהי קרובה יולדת ואנו שכל כך רוצים נצבטים עד אימה, כמה אפשר לסבול??! לי אין אחות אלא אחים, לכן כל לידה של גסתי (היחידה בינתיים) לא מחייבת אותי לשמחה מיידית. הייתי מעכלת מחכה קמעה ואז מתקשרת, יעני, לא ידעתי קודם, איך לא?! הרגשתי שכולם אבל כולם פתאום מתקשרים דווקא אלי. הרגישות עולה לשמיים, מזל שמעבר לקו לא ידעו עד כמה שנאתי אותה כל כך. היום איני שונאת רק כואבת על כל ילד שנולד והוא לא שלי- נורא נכון? הרגשות עם הזמן מתעמעמים, אך לא מרפים!! אז בקטע הזה כולנו ביחד- עם הרגשות, הקנאה

ובעיקר הדמעות... להתראות בפורום...ואיתך תמיד...

 

[א י נ ס]

רוצה איך את עושה לי את זה כל פעם

מצטרפת לרגשותייך

וכל כך מבינה

שלום לך חברה, תמיד מגיע הרגע אצל כולנו שמישהי קרובה יולדת ואנו שכל כך רוצים נצבטים עד אימה, כמה אפשר לסבול??! לי אין אחות אלא אחים, לכן כל לידה של גסתי (היחידה בינתיים) לא מחייבת אותי לשמחה מיידית. הייתי מעכלת מחכה קמעה ואז מתקשרת, יעני, לא ידעתי קודם, איך לא?! הרגשתי שכולם אבל כולם פתאום מתקשרים דווקא אלי. הרגישות עולה לשמיים, מזל שמעבר לקו לא ידעו עד כמה שנאתי אותה כל כך. היום איני שונאת רק כואבת על כל ילד שנולד והוא לא שלי- נורא נכון? הרגשות עם הזמן מתעמעמים, אך לא מרפים!! אז בקטע הזה כולנו ביחד- עם הרגשות, הקנאה

ובעיקר הדמעות... להתראות בפורום...ואיתך תמיד...

רוצה איך את עושה לי את זה כל פעם
מחדש? קמתי מהשלפשטונדה (הנדיר אצלנו) שתיתי את הקפה (כנ"ל) הבית מסודר. הנפש מסודרת, ופתאום את עם ההודעה הכואבת. גרמת לי לבכות, אבל ממש, כמו ילד קטן ונעלב. אני מתייחסת לגודל המשפחה של אחותי בצורה לחלוטין לא מקנאה, אבל התחלת לגרום לי לחשוב. בתי היחידה נולדה 4 חודשים לאחר שנולדה בתה ה-8[!] של אחותי. והיא יולדת כמו שעון שוויצרי כל שנתיים. אולי בגלל שהם כל כך הרבה ילדים, וכבר מביאים אותם לא בגלל שרוצים אלא בגלל שצריכים, אולי בגלל זה אין לי קנאה, אלא יותר דאגה: איך מתמודדים עם גידול משפחה ענקית כזאת. יודעת מתי אני מקנאה? כשאני רואה את ילדיה הגדולים - וכמה הקשר ביניהם הדוק וכרוך ורגשי. ואז אני חושבת האם גת לבתי יהיה עם מי לחלוק? האם אני אצליח להביא לה עוד אח/ות? ושוב אני בוכה נורא, נורא. כי עכשיו אני בהפסקה מהטיפולים, וכלל לא ברור לי איך, מתי, או אם בכלל תהיה לי אפשרות לחזור לטיפולים. אני אספר לכן עוד משהו שבזמנו הדהים אותי, והיום אני יודעת מאיפה זה בא. אנחנו שתי בנות, לחלוטין מבחירה של הוריי. זה היה הסטנדרט פעם. כשנולדה בתי גרנו תקופה מסוימת עם הוריי. ובכל פעם שהינקתי את הילדה, ובכל פעם שהצמדתי אותה אל הלב, ובכל פעם שצילמתי אותה - אמא שלי קינאה! היא הוציאה מהפה שלה משפטים מטומטמים לחלוטין כמו "מה את אוהבת אותה כל כך?" או "תפסיקי כבר להניק אותה" או "היא נראתה כמו צפרדע כשהיא נולדה" האשה הזאת, האינטילגנטית והמודעת קינאה כמו איזו תגרנית מהשוק. ואני מדברת על אשה בת 67 שכבר היתה אז סבתא ל-8 נכדים. הקנאה הזאת לא עוברת לנו אף פעם, עד יום מותנו אנחנו נקנא באשה בהריון, באשה מיניקה, באמא שמצמידה את התינוק שלה ללב.

 

[א י נ ס]

איך שכחתי את הממי שלי???../images/Emo68.gif

רוצה איך את עושה לי את זה כל פעם
מחדש? קמתי מהשלפשטונדה (הנדיר אצלנו) שתיתי את הקפה (כנ"ל) הבית מסודר. הנפש מסודרת, ופתאום את עם ההודעה הכואבת. גרמת לי לבכות, אבל ממש, כמו ילד קטן ונעלב. אני מתייחסת לגודל המשפחה של אחותי בצורה לחלוטין לא מקנאה, אבל התחלת לגרום לי לחשוב. בתי היחידה נולדה 4 חודשים לאחר שנולדה בתה ה-8[!] של אחותי. והיא יולדת כמו שעון שוויצרי כל שנתיים. אולי בגלל שהם כל כך הרבה ילדים, וכבר מביאים אותם לא בגלל שרוצים אלא בגלל שצריכים, אולי בגלל זה אין לי קנאה, אלא יותר דאגה: איך מתמודדים עם גידול משפחה ענקית כזאת. יודעת מתי אני מקנאה? כשאני רואה את ילדיה הגדולים - וכמה הקשר ביניהם הדוק וכרוך ורגשי. ואז אני חושבת האם גת לבתי יהיה עם מי לחלוק? האם אני אצליח להביא לה עוד אח/ות? ושוב אני בוכה נורא, נורא. כי עכשיו אני בהפסקה מהטיפולים, וכלל לא ברור לי איך, מתי, או אם בכלל תהיה לי אפשרות לחזור לטיפולים. אני אספר לכן עוד משהו שבזמנו הדהים אותי, והיום אני יודעת מאיפה זה בא. אנחנו שתי בנות, לחלוטין מבחירה של הוריי. זה היה הסטנדרט פעם. כשנולדה בתי גרנו תקופה מסוימת עם הוריי. ובכל פעם שהינקתי את הילדה, ובכל פעם שהצמדתי אותה אל הלב, ובכל פעם שצילמתי אותה - אמא שלי קינאה! היא הוציאה מהפה שלה משפטים מטומטמים לחלוטין כמו "מה את אוהבת אותה כל כך?" או "תפסיקי כבר להניק אותה" או "היא נראתה כמו צפרדע כשהיא נולדה" האשה הזאת, האינטילגנטית והמודעת קינאה כמו איזו תגרנית מהשוק. ואני מדברת על אשה בת 67 שכבר היתה אז סבתא ל-8 נכדים. הקנאה הזאת לא עוברת לנו אף פעם, עד יום מותנו אנחנו נקנא באשה בהריון, באשה מיניקה, באמא שמצמידה את התינוק שלה ללב.

איך שכחתי את הממי שלי???

"אמא שלי היתה אז סבתא ל-9 נכדים".

 

[רוצה עוד 1]

אוי אינס, מצטערת שנגעתי בעצב חשוף

רוצה איך את עושה לי את זה כל פעם
מחדש? קמתי מהשלפשטונדה (הנדיר אצלנו) שתיתי את הקפה (כנ"ל) הבית מסודר. הנפש מסודרת, ופתאום את עם ההודעה הכואבת. גרמת לי לבכות, אבל ממש, כמו ילד קטן ונעלב. אני מתייחסת לגודל המשפחה של אחותי בצורה לחלוטין לא מקנאה, אבל התחלת לגרום לי לחשוב. בתי היחידה נולדה 4 חודשים לאחר שנולדה בתה ה-8[!] של אחותי. והיא יולדת כמו שעון שוויצרי כל שנתיים. אולי בגלל שהם כל כך הרבה ילדים, וכבר מביאים אותם לא בגלל שרוצים אלא בגלל שצריכים, אולי בגלל זה אין לי קנאה, אלא יותר דאגה: איך מתמודדים עם גידול משפחה ענקית כזאת. יודעת מתי אני מקנאה? כשאני רואה את ילדיה הגדולים - וכמה הקשר ביניהם הדוק וכרוך ורגשי. ואז אני חושבת האם גת לבתי יהיה עם מי לחלוק? האם אני אצליח להביא לה עוד אח/ות? ושוב אני בוכה נורא, נורא. כי עכשיו אני בהפסקה מהטיפולים, וכלל לא ברור לי איך, מתי, או אם בכלל תהיה לי אפשרות לחזור לטיפולים. אני אספר לכן עוד משהו שבזמנו הדהים אותי, והיום אני יודעת מאיפה זה בא. אנחנו שתי בנות, לחלוטין מבחירה של הוריי. זה היה הסטנדרט פעם. כשנולדה בתי גרנו תקופה מסוימת עם הוריי. ובכל פעם שהינקתי את הילדה, ובכל פעם שהצמדתי אותה אל הלב, ובכל פעם שצילמתי אותה - אמא שלי קינאה! היא הוציאה מהפה שלה משפטים מטומטמים לחלוטין כמו "מה את אוהבת אותה כל כך?" או "תפסיקי כבר להניק אותה" או "היא נראתה כמו צפרדע כשהיא נולדה" האשה הזאת, האינטילגנטית והמודעת קינאה כמו איזו תגרנית מהשוק. ואני מדברת על אשה בת 67 שכבר היתה אז סבתא ל-8 נכדים. הקנאה הזאת לא עוברת לנו אף פעם, עד יום מותנו אנחנו נקנא באשה בהריון, באשה מיניקה, באמא שמצמידה את התינוק שלה ללב.

אוי אינס, מצטערת שנגעתי בעצב חשוף
והעליתי אצלך כאב נשכח. אני מניחה שהיית חייבת למצוא לך דרך להתמודד עם המשפחה הגדולה של אחותך ביום יום. קשה לתת לרגשות הקשים והלא-נעימים הללו לצאת בשגרה ו"ללכלך" לנו את המערכת. אז דוחקים אותם לאחור וזה נראה לי נורמלי, סביר ואפילו רצוי. כי הרי זו אחותך היחידה והחשובה לך. אני בהחלט יכולה להבין את הקנאה דווקא ביחסי האחים של ילדיה. הרי זה בדיוק מה שאת כל כך רוצה עבור בתך ולא יכולה להבטיח לה ולעצמך כרגע. הסיפור שלך על אמך הוא מדהים בעיני! פשוט מדהים! זה הביא אותי לתובנה חשובה מאוד. אני מקווה ומתפללת שאחרי שאזכה סוף סוף להגשים את החלום שלי לעוד 1, אוכל לסגור מאחורי את הדלת הזו ולהשלים מכל הלב שזה יהיה האחרון. ולאחר מכן (המון זמן לאחר מכן....) אהיה סבתא מפרגנת, בלא טיפת קנאה.

 

[א י נ ס]

נכון מדהים?

אוי אינס, מצטערת שנגעתי בעצב חשוף
והעליתי אצלך כאב נשכח. אני מניחה שהיית חייבת למצוא לך דרך להתמודד עם המשפחה הגדולה של אחותך ביום יום. קשה לתת לרגשות הקשים והלא-נעימים הללו לצאת בשגרה ו"ללכלך" לנו את המערכת. אז דוחקים אותם לאחור וזה נראה לי נורמלי, סביר ואפילו רצוי. כי הרי זו אחותך היחידה והחשובה לך. אני בהחלט יכולה להבין את הקנאה דווקא ביחסי האחים של ילדיה. הרי זה בדיוק מה שאת כל כך רוצה עבור בתך ולא יכולה להבטיח לה ולעצמך כרגע. הסיפור שלך על אמך הוא מדהים בעיני! פשוט מדהים! זה הביא אותי לתובנה חשובה מאוד. אני מקווה ומתפללת שאחרי שאזכה סוף סוף להגשים את החלום שלי לעוד 1, אוכל לסגור מאחורי את הדלת הזו ולהשלים מכל הלב שזה יהיה האחרון. ולאחר מכן (המון זמן לאחר מכן....) אהיה סבתא מפרגנת, בלא טיפת קנאה.

נכון מדהים?
ותדעי שהיא סבתא מהממת, והיא אוהבת את הבת שלי אהבת נפש. יש לה עכשיו נינה בת חצי שנה, והיא בכלל בעננים מזה. גם אני כמוך, בטוחה שאהיה סבתא ששלמה עם חייה ובחירותיה, ולא אעשה סצינות קנאה לאף אחד. איזה מזל שיש לנו פורום, שמכין אותנו לבאות? תודה על התגובה, תמיד שמחה לקרוא את הודעותיך המחכימות