רגע, רגע, רגע... פתאום קפץ לי משהו.
את מדברת על שני ילדייך הפרטיים? או שאת גננת ובגנך יש שני אחים? בכל מקרה, הרעיונות אותם רעיונות. ותוספת קטנה (אם מדובר בילדייך): זמן איכות עם הגדול. בנפרד. שיתוף הגדול בטיפול בצעיר, מבלי "להפיל" עליו אחריות גדולה מדי. לספק לו רק את מה שהוא מוכן לעשות. להגיד לגדול משפטים שיראו לו שאת מבינה מה עובר עליו: (סתם דוגמא. את, כמובן, יכולה וצריכה לאמץ/להמציא משלך) "לא נעים ל___ שאתה מכה אותו". (זה משהו שהוא חד-משמעי, בלי הנחות. אסור להכות!) "הוא קטן ועדיין לא יודע להגיד מה הוא רוצה ולכן אנחנו צריכים לעשות עבורו. אתה זוכר שהיית קטן כמוהו ולא ידעת לדבר...". לעשות לו קצת הנחות ולזכור שכשנולד תינוק, באופן כמעט אוטומטי, הגדול נראה פתאום ממש ילד גדול. אבל הוא לא... צריך לזכור שגם הוא עדיין קטן ולתת לו לגיטימציה לטעות, לכעוס, לקנא (אפילו להגיד לו: "אני מבינה שאתה רוצה יותר את אמא, אבל אמא עכשיו צריכה ל... ואחר כך אני אהיה אתך ונעשה מה שתבחר..."). אני חושבת שאפילו כדאי "לפנק" אותו מדי פעם, אם הוא דורש, בדברים שתעשי עבורו (יש לאח גדול נטייה לבקש שיעשו עבורו דברים, כמו לאח הקטן). תהיי שם בשבילו בהבנה ואהבה. לפעמים לא צריך להגיד כלום, רק לחבק. בקיצור, לקחת נשימה עמוקה וארוכה ולזכור שמדבור בנפש רכה, שעדיין לא יודעת להתמודד עם חלוקת תשומת הלב (תחשבי שזה כמו גבר, שמביא הביתה אשה נוספת...). בהצלחה בכל מקרה, יה-יה.