הבהרה נוספת ומלאה יותר של הנקודות
אפשר לסכם את הטענה שלי נגד העמדה הערכית שלך, ומעבר לאיוב, בזה שלדעתי את קושרת את משמעות החיים באופן הדוק מדי להנאה, העדר כאב או למה שנקרא לפעמים גם "אושר". אני תומך בעמדה של ניטשה בנושא הזה וטוען שהנאה וסבל כרוכים זה בזה מעצם ההגדרה והבסיס המנטלי והפיזי שלהם... כאשר ניתן למצוא יותר או פחות משמעות במצבים קיצוניים של הנאה או סבל, בתערובות מתונות ומאוזנות של שני היסודות האלה וכו'. כך שבאותה מידה אפשר למצוא במקרים שונים משמעות וחוסר משמעות ביחסים שונים של סבל והנאה... מפני שמידת הסבל ההנאה לפי גישה זו היא לא הקריטריון של המשמעות, אלא רק סימפטום שצריכים לבחון בצורה מעמיקה. משמעות היא איכות שמאפיינת פעילות מלאה, מערכת שלמה או התפתחות של האישיות שההנאה והסבל ממילא מלווים אותה ולא מעידים עליה בפני עצמם, אלא רק נותנים לה גוון מסויים או מטען שמתבטא אצל אותו אדם ברגע מסויים. כל הנושא הזה מופיע בהרחבה ב"רצון לעוצמה" של ניטשה, בעיקר בכרך הראשון וגם בשאר הכתבים שלו ובמידה מסויימת גם במאמרים של פרויד ואצל שופנהוואר וגם הרבה אחרים (באופן חלקי ומוגבל יותר...). ועכשיו בחזרה לאיוב: אכן, חשוב להתעמק במקורות הראשוניים שלנו, כמו בספר איוב למשל, אלא שלמעשה מדובר במקרה הזה (כמו במקרים רבים ובעיקר עתיקים) במקור עתיק שמטבעו מחייב הכרה רחבה יחסית לאורך הספר הזה בלבד עם הרקע ההיסטורי, האמונות הדתיות העתיקות שהיו מקובלות, המסורת המונותאיסטית (ובעיקר היהדות בתקופה הפרסית שבה חובר כנראה הספר) וכו'. כמו כן, יש חשיבות גדולה מאוד כאן להתמצאות כללית בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, ובעיקר בניתוח של טקסטים דתיים מהתקופה שבה מדובר. אני מניח שאת תסכימי אתי שקריאה של הספר בפני עצמו בלי ניסיון תרבותי והיסטורי רחב הרבה יותר תהיה חסרת ערך מבחינת ההבנה שלו כמקור היסטורי ושל התוכן המקורי שלו. לגופו של ענין, המחלוקת ביננו קשורה בעיקר לעובדה שאת חושבת שהסבל של איוב והטענות חסרות האונים שלו כלפי האל מעידות שחייו איבדו את המשמעות, אבל אני דווקא רואה בו דוגמא מובהקת של גיבור טראגי שהיא כפי הנראה מושלמת ועמוקה יותר מאשר בכל טרגדיה יוונית. נדמה לי ששנינו מכירים את התוכן של הסיפור, אבל שאני מפרש אותו על סמך פילוסופיות שאני מעדיף (ניטשה גם פירש את הטרגדיה היוונית ואת עצם הסבל שמוצג דרכה גם מנקודת המבט של הגיבור כהתעלות ולא כסבל ובוודאי שלא כאובדן משמעות החיים, אלא להיפך). עם כל הפרטים ו"דברי הכפירה" והאסונות, אני לא מצליח לראות איך מבחינה פילוסופית איוב שונה מאברהם בעקדת יצחק (נניח שיצחק היה מוקרב ואברהם היה מקבל פיצוי עלוב כמו איוב) וכמו כן, בהשוואה לנצרות, אני גם לא בטוח שבמקרים שבהם אין דברי כפירה של הקדושים המעונים נגד האל, זה יהיה נכון לתלות את משמעות החיים באמונה שלמה או בפקפוק והרהורי כפירה מצד שני (מתח שכמובן נפוץ גם בנצרות)... לדעתי זאת טעות לטעון שאדם כמו איוב איבד את המשמעות רק מפני ששינה את העמדה שלו ביחס לאל או מפני שסבל... עוד הבהרה שלי היא שאני לא טוען שהעמדה שלאיוב אבדה משמעות החיים היא מופרכת בכל פרשנות אפשרית של המקור, אלא שהיא לא הכרחית או מובנת מאליה מתוך קריאה ביקורתית. ולגבי פרסום הספר: הנקודה שלי היתה שצריך להיעזר לצורך הפרשנות בידע על ההיסטוריה הדתית והאינטלקטואלית של התקופה. כך למשל, ברור שחיבור דתי מכיל מסר תאולוגי שהוא חלק ממערכת ערכים ותפיסת עולם מסויימת שמצייתת באופן סביר, אם לא מובהק במקרים מסויימים לכללים שמאפיינים טקסטים אחרים מאותה תקופה היסטורית ומאותה מסורת. אחד הדברים שהכי קל לחשוף זה למשל שימוש במושגים ערכיים אנכרוניסטים שכנראה לא שייכים למחבר הספר, לא בתור מושגים מקובלים וגם לא בתור רעיונות (במידה ויש לנו רעיונות שלא מתאימים או לא קיימים במערכת ערכים ומושגים קדומה). דבר אחר שאפשר לבחון הוא המניע האפשרי של החיבור שבתור חיבור דתי הוא עשוי להיות פחות או יותר מוגבל לתפיסות קדומות מסויימות וכן עצם העובדה שהוא נכלל בתנ"ך מאוחר יותר ונשמר במשך זמן רב, בניגוד לספרים חיצוניים, מחזקת את הרושם שהוא נכתב או לפחות הובן בהקשר המקובל שלו באופן יחסית שמרני (ובמקרה כזה כבר קשה לקבוע אם הוא נכתב ברוח שמרנית ויצירתית, או פורש ברוח כזאת, אם כי אז גם המקור קרוב לפירוש מספיק כדי לא להניח שהוא לא נאמן לפירוש המקובל או שהוא סוטה ממנו באופן המשמעותי שבו עשויים להתרחק ממנו פרשנים מודרניים...). אחרי הכל, זה לא נראה לי יותר סביר או הכרחי להניח שהקריאה של איוב על ידי המחבר שלו מהתקופה הפרסית הייתה חושפת אדם שאיבד את המשמעות של חייו... ההרגשה הזאת לא נראית לי מתאימה לרוח של התקופה ובטח שלא של היהדות הקדומה של ימי בית שני וגם לא נראה לי שהיא נובעת מגוף הטקסט, אלא מתחושות של קריאה מאוחרת באווירה קצת יותר מודרנית... חוקרים של משמעות החיים טוענים קצת בהגזמה ש"משמעות החיים" לא נחקרה לפני הזמן המודרני ויש בזה גרעין קטן של אמת, כי זה באמת מושג שהמשמעות וההתמקדות שלו מתאימה הרבה יותר לזמן המאוחר מאשר לתרבויות של העת העתיקה. אני בעצם טוען שהחל הרוח של הטקסט קרוב יותר לעמדה הערכית שאני הצגתי מאשר לעמדה שלך ושמושגי הסבל, ההנאה והמשמעות העתיקים דומים לה יותר (באופן כללי, נדמה לי שהם פחות רגישים לסבל ותופסים שיש משמעות גם בכפירה, חטא, אסון וכו'). ולגבי הסוף של איוב: הוא לא אמור להיות פיצוי הולם לסבל שלו, אבל הוא משנה את הסיפור כולו היחס למשמעות החיים, קצת כמו שעקדת יצחק משנה את היחס של הסיפור בנוגע למוסר של האל וגם של אברהם, למרות שמבחינת אברהם (לא רק אצל קירקגור) הוא היה מציית לאל בכל מקרה. כמובן שאי אפשר להאשים את הסיום הזה שהוא תוספת מאוחרת, כי בלעדיו נראה שהסיפור כולו קצת נפגם... אפשר לקרוא בקיצור על כל הקנוניזציה של הטקסט בספרות מחקר על ההיסטוריה של ספרות יהודית מימי בית שני...
