איבחון מוקדם

[schlomitsmile]

מהות, קשיים ומיומנויות
את צודקת- לפעמים אנשים נותנים לאותן מילים משמעויות שונות
וזה מסבך את ההבנה ההדדית, את השיח ביניהם.
אז אנסה להבהיר את משמעות המונחים מבחינתי:
&nbsp
בגיל ההתבגרות, אנשים שאלים את עצמם, במודע או לא,
שאלות כגון: מי אני? מה אני?
הם בודקים, מתנסים, מחפשים.
לדבר החמקמק הזה כוונתי כשאני מדברת על מהותו של הבנאדם.
איזה סוג של פרח הוא?
מה צבעיו?
מתי הוא פורח?
למה הוא זקוק כדי לפרוח?
אוטיסטים הם פרחים נדירים.
לנסות לקרבם לנורמה, לנסות לגרום להם לסגל צבעים של פרח נפוץ
(למשל התנהגויות והתנהלויות)
זמני פריחה או כמויות מיים ואור של פרח רגיל
(למשל קצב התפתחות או צרכים שיש לילדים נ"טים)
זה לנסות לנרמל אותם.
זה לשבור אותם.
זה לא יעשה את הילד חזק יותר, להיפך.
&nbsp
מיומנות היא טכניקה.
למשל הגיה- אם הילד "בולע" מילים הגייתו לא ברורה,
הוא מדבר אבל לא מבינים אותו, הוא מתוסכל
ונמנעת ממנו החויה והצמיחה שנובעת מאינטראקציות חיוביות.
אם אפשר לעזור לו לשכלל את הטכניקה שלו
בדרך נעימה ומכבדת- נהדר.
&nbsp
זה נהיה מסובך כשהקושי במיומנות אינו טכני בלבד
אלא נובע מסיבה עמוקה יותר
נעוץ במהות של הילד.
אם למשל הילד לא מדבר לא בגלל קושי טכני
אלא כי -
"לא תקשרתי בדיבור, לא מפני שלא הייתי מסוגל ללמוד להשתמש בשפה,
אלא מפני שפשוט לא ידעתי שזו הייתה מטרת הדיבור.
הלמידה איך לדבר היא פועל יוצא של הידיעה לשם מה לדבר -
ועד שלמדתי שלמילים יש משמעות,
לא הייתה כל סיבה להתאמץ ללמוד לבטא אותן כצלילים.
ריפוי בדיבור היה סתם הרבה אימונים חסרי משמעות
של חזרה על צלילים חסרי משמעות מסיבות חסרות הגיון.
לא היה לי כל מושג שזו יכלה להיות דרך להחליף משמעויות עם עוד תודעות. "
מתוך
http://www.solashelly.org/gaps.html
לכן לדעתי חשוב להתחיל מלהקשיב לילד.
אם הוריו של סינקלייר היו מקשיבים לו
היו מבינים שאין טעם עבורו בטיפול אצל קלינאית תקשורת.
הוא בהחלט זקוק למשהו, אבל משהו אחר.
&nbsp
קושי מוטורי- מה הכוונה? במה בדיוק הוא מתקשה?
ממה הקושי הזה נובע?
איך הוא בא לידי ביטוי?
וההתנגדות שלו- לְמה בדיוק הוא מתנגד? לשיפור המוטוריקה?
או לטיפול כלשהו?

 

[מלאת תקוות]

הוא מתנגד לטיפול כלשהו של רב"ע

מתנגד לצייר, לגזור, להדביק, לצבוע, לשחק במשחקים שמשפרים את המוטוריקה העדינה, ולכתוב.
לדעתי הקושי נובע בדיוק מהסיבה שהוא לא אוהב שום דבר שמשפר את המוטוריקה.
לכן המוטוריקה לא משתפרת.
עד שאני החלטתי שאני מתערבת וחצי שנה לפני תחילת כיתה א' ( כלומר בפברואר) פשוט הכרחתי אותו לעבוד בעצמי בלי לבנות על כל מיני מטפלים שמנסים "לכבד" את ההתנגדויות שלו לעשות משהו כדי "לא לפגוע" ברגשות שלו.
פשוט באתי והתחלתי להכריח אותו. רק פעמים בשבוע למשך שעה נעשתי לו מרפאה בעיסוק.
תוך חצי שנה הוא כמעט סגר את הפער שלו.
עלה לכיתה א' השנה כמעט בלי קשיים מיוחדיים במוטוריקה עדינה.
היו לי הרבה ויכוחים בגן לגבי זה:
מה יותר חשוב לכבד את ההתנגדויות שלו או לקדם אותו.
עד להתערבות שלי זרמתי איתם. עד שהבנתי שהדרך הזאת מובילה אותו להוסטל בבגרותו.
התערבתי, קיבלנו את הפירות.
וכן אני מאוד מנסה לעבוד איתו בצורה הכי מפרגנת, אני מסבירה לו את הצורך להשקיע, שרק דרך עבודה קשה מגיעים להצלחות. מפרגנות אותו על כל הצלחה קטנה. אם יוצא לו לכתוב\לצייר יפה אני מאוד משבחת אותו,
מראה את העבודות לכל בני המשפחה, הרבה מדברת על זה בנכוחותו כדי להעצים אותו.
וגם אומרת לו: אתה רואה עבדת קשה אבל בסוף הצלחת.
במקרה שלו מאוד חשוב לתרגל אותו לעבוד קשה. במקרה הזה הוא כן יוכל להצליח.
אבל כל ילד והעולם שלו.

 

[אנה חדשה]

אני לוקחת את בני הלא אוטיסט לקלינאית תקשורת

כי הוא לא מדבר מספיק טוב ולא מבינים אותו.
כי יש פער בין ההבנה לבין השפה.
הוא מתוסכל, נושך ולכן הוא בטיפול.
הוא אוהב ללכת לשם, פורח מאושר.
זה לא משדר שום מסר רע, משחקים אותו ומקדמים אותו.

 

[מלאת תקוות]

אם ילד נהנה מהטיפול אז זה מקרה אידיאלי ואין

בכלל ויקוח על זה

 

[schlomitsmile]

כמו שכתבתי כבר:
"כמו שכתבתי קודם, אין בעיה בעיניי בטיפול של איש מקצוע
לצורך משהו שהילד עצמו זקוק לו.
שמקרב אותו לעצמו, לכוחותיו".
אם הילד מתוסכל כי הגייתו לא ברורה ולא מבינים אותו
אימון על הגיה ברורה זה משהו שהוא צריך.
אין כאן נסיון לשנות אותו,
את גם לא מדברת על עמידה בדרישות הנורמה
אלא על מימוש יכולתו לדבר באופן שיאפשר לו אינטראקציות חיוביות.

 

[אנה חדשה]

זה כן קשור לעמידה בנורמה

כי הוא מדבר ברמה של בני שנה וחצי, והוא בן שנתיים וחצי.
אם היה מדבר כך בגיל צעיר יותר, לא הייתי שוקלת לקחת אותו לטיפול.
אם הבן האוטיסט שלי נכנס להתקפי זעם כי הוא לא יודע לשלוט בעצמו, אני מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור לו ללמוד מה עושים כדי להקל בעוצמת ההתקף ובכך זה "מנרמל" אותו כי התגובה שלו למצבים כאלה מתונה יותר וקרובה לנורמה.
ואגב, הבן שלי מאד אוהב ללכת לפסיכולוגית שלו, למרות "נסיון הנרמול" שהוא עובר שם .

 

[schlomitsmile]

בגיל שנה וחצי זה כנראה פחות תסכל אותו אם בכלל
ואם קושי מתסכל את הבנאדם גם אם הוא קושי נורמטיבי
נראה לי שכדאי לחפש לו מענה, לא?
הקריטריון הוא הצורך של הילד
לא הנורמה.

"התקפי זעם" אינם נובעים בהכרח מזעם או מחוסר ידע לשלוט בעצמך.
לפעמים הם נובעים מחרדה, מיאוש, מכאב, מהצפה רגשית ו/או חושית
או מכמה מאלה או כולם.
טכניקות להרפיה והרגעה עצמית עשויות לעתים לעזור
לחסוך סבל מהבנאדם- שזה העניין, לא מידת הנורמטיביות בהתנהגותו-
בד"כ אין די בהן.
הן אינן מנרמלות, כי הן לא יותר מטכניקות שבנאדם יכול לבחור להשתמש בהן או לא.

ילד עשוי לשמוח ממפגש עם מישהו נחמד, גם אם בטווח הארוך השפעתו עליו תזיק לו.

 

[נתנאל6589881]

האופציה הראשונה שלך תוביל אותו

להיות ההוסטל מהר מאוד לפחות כך זה אצלי ואצל המון אחרים קבלתי כל טיפול בעיני לי לא פחות מבנך זה לא עזר בכלל לו היו מקבלים אותי איך שאני הייתי היום במצב טוב אם את רוצה שהבן שלך לא יגמור כמוני מאשפוז לאשפוז תקבלי אותו זה הכי חשוב בעולם .

 

[מלאת תקוות]

אני לא יודעת איזה טיפולים קיבלת

ואף אחד לא יודע איך היה המצב שלך אם לא היית מקבל טיפולים בכלל.
אבל "לעבוד להשקיע וללמוד" זאת הדרך היחידה להצלחה וקידום.
ואולי להפך? אם היית מקבל יותר טיפולים היית מצליח יותר?
ושוב, זאת שאלה תאורתית: אני לא מכירה אותך, וגם איך היית בילדותך ואיזה טיפולים קיבלת \לא קיבלת

 

[grayart]

גם עיקוב התפתחותי

הוא עדיין התפתחות תקינה.
זו הייתה בשבילי הפתעה לגלות שפסיכיאטר ורופאה התפתחותית השתמשו במושג התפתחות תקינה כלפי אחד הילדים שלי, ובמשפט הבא אמרו שהיו מצפים מילד בגילו לאוצר מילים יותר רחב, לציירוף שני מילים, ליותר קשר עיין ליותר שיתוף.
יש הבדל בין עליה איטית במדרגות ההתפתחות לבין דילוג על מדרגה.
במחינת אנשי המקצוע עליה מסודרת במדרגות ההתפתחות היא תקינה, עליה לא מסודרת וערבוב של מה בא קודם ומה בא אחר כך היא לא תקינה.

לי נשמע שאת מתארת משהו שהוא יותר כמו עיקוב התפתחותי.
לא כולם ממהרים לדבר ולא כולם תקשורתיים באותה רמה, וגם קשר עיין זה לא משהו שלכולם נוח או שימושי באותה מידה.

אולי שווה ללכת לקלינאית לפני אבחון כללי.

 

[נתנאל6589881]

גם לי לא אמרו אוטיזם

אלא עיקוב התפתחותי אם כי לא דברתי עד מעל גיל חמש והיה קשה מאוד ללמד אותי את האוטיזם אבינו לראשונה בגיל שבע עשרה בערך בפי די די תפקוד נמוך שזה סוג של אוטיזם יחסית נמוך אם כי אני יודע לדבר .

 

[חיבוקיתוש]

תעשי איבחון

זה לא מוקדם. היום אפשר לאבחן מגיל שנה.
ממה שאת כותבת יש סימנים מחשידים.
איבחון מוקדם יכול לקדם מאד. יאפשר לעבוד איתו וללמוד אותו הרבה.
עדיף איבחון מיותר מאיבחון מאוחר.

 

[נתנאל6589881]

אבחון זה דרעק

לא אומר כלום אני מאובחן באלף אבחנות מגיל הכי צעיר לא עוזר בכלל תנו לילדים להיות הם זה הכל אחרת יהפכו למשוגעים באמת בתי המשוגע ים מלאים באנשים שניסו לשנות אותם .

 

[איילמירי]

א. יכול להיות שבגלל זה יש עיכוב שפתי. ב. מה רע בלקחת לאבחן?

 

[גורג42]

הגישה הזאת של "מה רע?" הכניסה אנשים לכל-כך הרבה צרות...

ממתי עושים דברים רק בגלל שלא הצלחנו למצוא סיבה קונקרטית ל"למה לא"? תמיד יש סיכונים לא ברורים ותופעות לוואי (תרתי משמע) בלתי-צפויות. אז קודם כל צריך לענות על השאלה "למה כן", ואחר-כך להחליט אם זה שווה את הסיכון של להתחיל בתהליך שיהיה בשליטתו הכמעט מוחלטת של אדם אחר.

מזכיר לי את כל הקטע הזה של מחזירים בתשובה שאומרים לך "בוא לסמינר. למה לא?", ואחר-כך שוטפים לך שם את המוח. יש גם אנשי מכירות שמשתמשים באותו הטריק. תעשי לעצמך טובה, ואף פעם על תעשה משהו רק בגלל שאינך יודעת "למה לא", כי זאת סיבה גרועה מאוד לעשות דברים.