יש קשר סטטיסטי
בין מאזיני פרוג ואוהבי "קיטלוגים". יש לזה גם הסבר, אבל הוא מסובך, ואני עוד קצת חולה, ולכן אין לי כוח להכנס לזה כרגע. גישתי, בקיצור רב: רוק הוא תרבות, לא מוסיקולוגיה. משקלים, כלים מוסיקליים - כל זה טוב ויפה, אבל לא משנה במיל. מה שחשוב זה ההקשר התרבותי בו נעשית המוסיקה. אמנים לא פועלים בחלל ריק: הם חלק מסצינה מסויימת, מאידאולוגיה מסויימת אותה הם מנסים לקדם באמצעות המוסיקה שלהם. הסצינה הפסיכדלית בלונדון היא דוגמא קלאסית לכך; מה שמייחד אותה זה לא משקלים מוסיקליים, לא הכלים בהם השתמשו, אלא הרעיונות האמנותיים, החברתיים והפילוסופיים אותם רצו חברי הסצינה להעביר. הפלויד לא רק השתייכו לסצינה זו - הם הובילו אותה. סיד בארט היה המייצג המובהק שלה. (אותו תהליך קיים גם בסוגי אמנות אחרים, במיוחד אמנות פלסטית. כולכם מכירים סגנונות בציור, למשל: אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, דאדא וכו'. סגנונות אלו צמחו על רקע תרבותי מסויים, ניסו לחדש מבחינה אמנותית, חברתית, פילוסופית. במנותק מהם, לא ניתן לדבר על ציור בסגנון זה.) באותו אופן, הפלויד מעולם לא היו פרוג. הם לא השתייכו לתרבות הפרוג, לא קבלו את ערכיה והאידאולוגיה שלה. אין לי כרגע כוח להכנס לזה, אבל אעשה זאת ברגע שאוכל. בכל מקרה, אין לקיטלוגים שום משמעות ללא הקשר תרבותי. מי שמדבר על "נאופרוג" או "ספייס רוק" וכדומה, חייב להוכיח קיומו של הקשר כזה, ע"מ של"הגדרה" שלו יהיה תוקף. מוסיקה זה לא משחק; זה לא ספורט ולא מתמטיקה. זו אומנות. באשר לקיטלוג: בחברות בהן הרוקנרול איננו תופעה טבעית - כמו בחברה הישראלית, לדוגמא - קל יותר להבין ולהתחבר לרוק דרך "מוסיקולוגיה", ניתוח מתמטי - ושטחי לחלוטין - של המוסיקה. זה נכון במיוחד בחברות בהן יש מעמד בינוני, עם תרבות מושרשת של מוסיקה קלאסית. כך זה בישראל, וכך זה ברוב מדינות אירופה. התהליך הזה קיים גם פה, וגם שם. במיוחד במזרח אירופה, אשר היתה סגורה, תרבותית, לרוק במשך שנים רבות (המשטר הקומוניסטי לא התיר להשמיע רוק, או אפילו לשמוע רוק, או להחזיק באלבומים. לא היו שום הופעות. לא היתה עתונות רוק. לא היו כמעט שום להקות שניגנו רוק, וכו'). שם - כמו כאן - עד היום מעריצים "רוק מתקדם" על נגזרותיו, צד בצד האזנה ונגינת מוסיקה קלאסית, והקיטלוגים שולתים. וחוץ מזה, קיטלוגים זה גם עניין של בנים, מה לעשות. זה חלק מהנטיה הטבעית שלהם לאובססיביות, כך אומרים.