איזה שעמום שונאת שבתות וחגים
יום שישי הוא עוד איכשהוא בסדר כי יש קניות
וגם העייפות של כל השבוע מתנכזת . שבתות זה פשוט נורא .
וכן אפשר לקרוא ספר , לצפות בטלוויזיה , לשחק משחקים בטלפון
אב התחושה היא שזה בשביל להעביר את הזמן .
והכי גרוע ביום ראשון בעבודה כאשר כולם חוזרים לעבודה,
וכולם עם הסיפורים והחוויות .זאת עם הילדים , וזאת עם הנכדים
ו"לא נחתי רגע כולם באו והייתי צריכה לבשל" . זה צורם לי
לא קנאה , צורם שהחיים שלי לא כמו של כולם וגם לא יהיו .
כל הדרך מההתחלה עד היום לא הייתה כמו של כולם
כך שגם כיום אני לא כמו כולם .
אפילו אלה שהם לבד אצלנו נניח רווקים , עדיין הם לא לבד
ככה . ואני לא בקטע של רחמים פשוט מספרת כמו שזה .
ואף אחד גם לא עבר את מה שאני עברתי ( והם יכולים להגיד
שלא עברתי את מה שהם עברו ועוברים לגדל ילדים זה לא
פשוט בכלל . אבל מה שאני עברתי משפיע על הנפש , פוצע אותה
ויש דברים שאני לא יכולה לספר לכם .לא אונס חלילה אבל דברים
קשים עם ההורים .עם אמא שלי .סיפרתי לכם את הרוב אבל לא
את הכל .ואני באמת מרגישה שחוויתי פוסט טראומה ).
דווקא היום עשיתי את הדברים הרגילים : עשיתי כביסה ,
צפיתי ב vod בסרט דקומנטרי על נדיה קומנצ'י .
ממש עכשיו הידיד התקשר . והוא בן אדם אהוד וכל הזמן
מבלה עם המשפחה שלו . צורם לי שאני לא כמו כולם
וגם לא נראה לי שאהיה . ביום שישי אני קצת מרגישה
כמו כולם .לרגע , כאשר כולם חוזרים עם שקיות מהסופר וגם
אני . אבל אז בערב מתחילים תמונות בפייס של אנשים
שהולכים לארוחת ערב אצל ההורים . ואם אנחנו יוצאים
( ושישי זה לא יצאנו ) אז תמיד החברים רוצים להזמין קינוח
כי הם אחרי ארוחת ערב . ואפילו יש "רק קפה לא מסוגל
להכניס כלום " כי כמובן הם כבר אחרי ... ונכון אני לא
הכי מסכנה אבל עדיין קשה לי .
קשה לא להיות כמו כולם . מבאס .