../images/Emo13.gif../images/Emo123.gif../images/Emo3.gif../images/Emo12.gif../images/Emo68.gif../images/Emo46.gif../images/Emo98.gif../images/Emo10.gif../images/Emo2.gif../images/Emo4.gif
פורום הוא ישות מיוחדת במינה בכך שהיא בעצם ישות שקיימת רק כל זמן שמקיימים אותה. מי שנמצאים בפורום, מביעים דעות או מעלים שאלות הם מי שעושים את הפורום. כמו שכבר אמרתי לך גם במסר פרטי, אין לי דרך לדעת מי יבחר לכתוב כאן ומדוע. גם אין לי דרך לדעת אם יש מי שמחרימים את הפורום הזה או מאיזה סיבה הם עושים זאת כל עוד הם לא מדברים על כך. אני פועלת עם מי שנמצא ופועל איתי. ממש כמו באימון. הפורום הזה הוקם כדי לפתוח מקום נחוץ מאד שבו אנשי מקצוע האימון האישי יכולים לנהל דיונים להעצים ולהתעצם, כאשר חלק מרכזי מההעצמה וההעשרה ולמעשה מהעניין בדיונים עצמם הוא היותם שונים זה מזה בנסיון חייהם, וגם בהכשרתם המקצועית בתחום האימון האישי - כלומר היותם בוגרי בתי ספר שונים. את הפורום הקמתי מתוך צורך אישי, שחשבתי שיהיו עוד מאמנים החשים אותו, ונדמה לי שהדיונים עצמם מעידים על התועלת שמוצאים בהם המשתתפים. אין לי אג'נדה, פוליטית או אחרת, ומעולם לא היתה לי, מעבר לרצון להרחיב את יכולותי המקצועיות בתחום שהוא חדש יחסית בארץ ולכן חסרים בו בינתיים מרחבי העשרה והרחבה מקצועית לאחר שמסיימים את קורסי ההכשרה הבסיסיים (וכל המורים המלמדים מקצוע זה מסכימים שסיום הקורס הוא רק ההתחלה במקצוע הזה). פואנקרה1 (הכותבת פה בפורום כגברת ואלי במסרים הפרטיים כאדון) אני חשה שאת כועסת מאד על משהו, אבל איני רואה את הקשר לפורום הזה או אלי באופן אישי. מאד מוזרה בעיני ההתנהלות שלך עצמך. כמו בסיפור הידוע על הפרדס, שיש לו וריאציות גם בתרבויות אחרות, אדם יפגוש בדרכו את מה שהוא מביא עימו - אם מביא הוא אמון, שמחה ותחושת טוב, יפגוש אותם גם בדרכו בפרדס; אם סוחב הוא פנימה כעס מלחמה והתנגדות, יפגוש דווקא את אלה בדרכו. יש מי שקוראים לזה המשקפיים אותם אנחנו מרכיבים, או הבחירה שלנו מה לראות וממה להתעלם. אם בוחרים לחפש את המלחמות, אפשר להיאחז בכל בדל שמחזק תחושה זו, אם בוחרים לחפש את ההעצמה, רואים דברים אחרים. יש לי תחושה שכך קורה גם כאן, משום שבמקום הזה שבו יש אפשרות לכל אחד להתבטא ולהביע דעה מופיעים מדי פעם אנשים שכל מה שהם תורמים להוויית הפורום הוא כעסים ומלחמות על נושאים שאינם קיימים כלל בחלל הזה. איני מבינה על מה ומדוע אנחנו צריכים לספוג את כל הכעסים הללו כאן, בחלל המוקדש לתכנים ענייניים - אפילו במחיר הרגזת אלה שקיוו למצא בו במה לפירסום אישי ומקצועי. מתוך האמונה שלי בכוחם ועוצמתם המופלאים של איפשור והכלה, גם של רגשות פחות נעימים, אכן איפשרתי מקום גם להתבטאויות כאלה באותם נושאים, עד לגבול הסבירות. מרגע שנחצה הגבול,
הודעתי שלא יתאפשר עוד להמשיך בהתנצחויות הילדותיות הללו. וכמו שמזכירים גם לילדים, הגבול נמצא שם באותו מקום כל הזמן, הגבול אינו משתנה ואינו מתעקם לא בגלל זמן ולא בגלל התשה. כן, גם כשבודקים אותו שוב הוא נמצא שם, באותו מקום, באותה צורה. בתרגום ישיר: איסור ההתנצחויות יישמר גם כאשר ההתנצחויות מתחדשות עכשיו. כלומר, וכמו
שאמרתי, יש הרבה מקום פה להביע דעות, ולהביא רשמים אישיים - חיוביים, שליליים, מוזרים, חמודים, משונים או מצחיקים. רשמים אישיים. הודעות מתנצחות, ולא אכפת לי מי כתב אותן, (למען האמת גם קשה לי לדעת מי "שייך" לאיזה "צד" ומי לא) כולן יימחקו. אולי זה יותר נעים כשזה קורה להודעות של אחרים, אולי זה פחות נעים כשזה קורה להודעות שכותבים בעצמנו. אני לא טוענת שאני חסינה מטעויות, אין לי ספק שעשיתי טעויות, גם כאלה שאיני מודעת להן, אין לי ספק שעוד אעשה טעויות. בכל התחומים בהם אני פועלת. רק מי שלא עושה לא טועה. אבל אני בהחלט דוחה את הטענה המכעיסה של משוא פנים - בחייאת, לאן כבר יש לי לשאת? מאחר שבויכוח משתתף אותו מספר קטן של אנשים אני חושבת שיעיד דווקא הרוב השקט על המתרחש ועל המועדף כאן. אני יכולה להציע כאן רעיון שמצאתי מועיל לי מאד בזמנים של ויכוחי פורום טעוני אנרגיות גבוהות: לכתוב במעבד התמלילים הודעת תגובה, ואז
לחכות 3 שעות ולפני שמפרסמים אותה לעבור עליה שוב, להחליף מילים מיותרות ולוודא שהשפה היא כזו שתאפשר לקוראים לשמוע את המסר ולא ללכת לאיבוד ברעש של הרגשות. לא יאמן עד כמה תרגיל קטן כזה משפר את הדינמיקה של דיונים בפורומים. פורום הוא מקום מופלא - אחד הדברים היפים בו הוא שהוא מאפשר תקשורת המתגברת על נושאים כמו זמן ומרחב ובכך הוא מאפשר סינרגיה נפלאה בין אנשים שללא האיפשור הזה לא היו יכולים לקיים דיונים ולהתעשר זה מזה באותה נוחות וזמינות. דבר מופלא אחר שמאפשר הפורום הוא לקרא רק מה שמעניין אותנו. לעסוק רק בנושאים החשובים בעינינו. ואכן, כמו שאפשר לראות, לא בכל דיון משתתפים כל אחד ואחת מחברי הפורום, אשר בוחרים מה מכל המתרחש מעניין אותם ובאיזו פעילות הם מעוניינים להשתתף ולתרום. כל הטענות לגבי מה שהפורום נותן או לא נותן, או מה שיש בפורום או אין, נופלות בעיני לתוך השאלה
מה אני תורם/תורמת כדי שיהיה פה אחרת? אם חסרים דיונים בנושא כלשהו - האם אני מעלה דיון כזה? אם חסרות דעות שחשובות לי - האם אני מביע/ה אותן? אם הייתי רוצה לראות התרחשות מסויימת - האם אני יוזם/יוזמת התרחשות כזו? וכן הלאה וכן הלאה. כמו
שאמרתי - זהו מרחב מאפשר. הוא מאפשר בדיוק את מה שעושים בו. אבל כמי שהקימה אותו ומטפחת אותו, לקחתי על עצמי לשמור אותו כמרחב המאפשר שיגשים את כל המטרות שהצבתי לו, הגדולות והקטנות. זה כולל את האחריות לשמור שלא יעשו בו שימוש לרעה. באהבה רבה לכולם, טלינגיט
אני מאחלת למארגנים ולמשתתפים כנס מעשיר ומעצים שיתרום לקידום תחום האימון האישי בישראל ולכולנו כקהילה של מקצוענים
נשמח לשמוע חוויות ורשמים מהמשתתפים
