קרה לי פעם
הייתי פעם הבעלים של בר גייז, כאן בניו יורק. והיו לא מעט פעמים שמצאתי בזמן סגירה מה שהיינו קוראים "ילדים אבודים" (כמו בפיטר פן). כל מיני בני 15-18, שעלו על האוטובוס ממינסוטה או איידהו או אלוהים יודע איפה, וגילו שגם בניו יורק קשה להיות טינאייג'ר והומו. אז יצא שמדי פעם מצאתי את עצמי יושב באמצע הלילה עם ילד מבועת, ומנסה לשכנע אותו ש א', להבדיל משאר האנשים שהוא פגש בעיר החטאים שלנו, תכולת המכנסיים שלו לא מעניינת אותי בכלל, ו-ב', שיתקשר בבקשה הביתה, כי אמא שלו מטפסת על הקירות בדאגה, וב90% מהמיקרים היא מעדיפה אותו הומו ובחיים מאשר מת באיזו תעלה בצד הכביש כמו שהיא מדמיינת כרגע. וכמה פעמים אני התקשרתי במקומם, לפחות לאמר להורים שהם בחיים, לתת להם לצבור אומץ לקחת את השפופרת בעצמם, ונתקלתי באבא הסטרי (תמיד האבות...) שפתח עלי פה. אחד (ויחיד!) התקשר אחר כך להתנצל, אחרי שהעלתי את הבן שלו לטיסה הביתה, שילמתי לו על הכרטיס כמובן ודרשתי שיתקשר להגיד שהוא הגיע בשלום. והבנתי איך מתוך הלחץ והחרדה שלו הוא דמיין מייד רק דברים רעים.