כמה כיוונים
ראשית, מנין בא הביטוי הציורי כל כך "תשומת לב"? בדברים יא מצווים בני ישראל לזכור ולשמור על המצוות: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. מהפסוק ניתן להסיק שמדובר במצווה מעשית ולא רק רוחנית, הדומה למצוות התפילין: להניח בפועל עצם פיזי (מגילה?) על החזה, מקום הלב והנפש. כנראה שמאקט פיזי (בדומה ל"עם יד על הלב") התרחבה משמעות הביטוי להבנה של מצוות האל וציות להן. ישעיהו, לדוגמה, מחבב את הביטוי, אם כי עקב מצב הדברים הוא מופיע אצלו רק בצורה שלילית: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר-בּוֹ וְלֹא-יָשִׂים עַל-לֵב (מב כה) וַתֹּאמְרִי, לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת--עַד לֹא-שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל-לִבֵּךְ, לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ (מז ז) וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא-שַׂמְתְּ עַל-לִבֵּךְ (נז יא) כנ"ל במלאכי ב: אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם-לֹא תָשִׂימוּ עַל-לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי. גם חגי מדגיש את ההבנה: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם. וזְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ, וְאֵין-לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר--מִשְׂתַּכֵּר, אֶל-צְרוֹר נָקוּב. כאילו רוצה הנביא להגיד "תתעוררו! אתם לא מבינים מה קורה?" אלא שכדרכה של שפה, הביטוי יורד מהמרומים ומתחבר גם לתקשורת בין בני אדם: שמ"א כ"ה: אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה. שמ"ב יט: אַל-יַחֲשָׁב-לִי אֲדֹנִי עָוֹן, וְאַל-תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ... לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ, אֶל-לִבּוֹ. המשמעות כאן היא יותר "לקחת ללב" - אל תעשה מזה עניין, אל תתייחס לזה. ביחזקאל מד הביטוי עדיין קשור לתקשורת בין ה' לאדם, אך המשמעות קרובה יותר לזו של היום: וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה, בֶּן-אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ, לְכָל-חֻקּוֹת בֵּית-יְהוָה, וּלְכָל-תּוֹרֹתָו; וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת, בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ. (פרק מד). הביטוי מופיע בפסוק בהתחלה כהנחיה המוכרת (להיות בהקשבה וקליטה מוגברת, להבין), ובסיום כהנחיה לתמקד בנושא מסוים. זו בעצם המשמעות שהתקבעה בהמשך, כפי שאומר הרמב"ם פעמים רבות במשנה תורה: "לפיכך ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בליבם", "כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו, כדי ליהנות בלבד". היום משתמשים ב"תשומת לב" פחות במובן של זכירה ושמירה על המצוות, ויותר כהתמקדות בנושא מסוים: שימו לב לסעיף המופיע בסוף החוזה. יש גם מובן כללי יותר, להיות במצב של ערנות, יתר דריכות והתכוונות: אבקשך לטפל בבעיה בתשומת לב רבה. במקרה הראשון הייתי אומר "ברצוני להסב את תשומת לבך לסעיף זה." במקרה השני: "ברצוני לעורר תשומת לב למצב הפליטים." להאיר/להעיר תשומת לב - לא נראה לי נכון, אבל איני בטוח בזה.
