באמת צריך שתי הגדרות שונות
למעשה, צריך אולי אפילו שלוש: 1) ישנה דת יהודית, כשם שישנה דת נוצרית (למעשה הרבה זרמים שונים, אבל בואו נניח שמדברים על זרם ספציפי - נאמר קתולים). הסמכות להגדיר מי "מתקבל" לדת הזאת, או מי "חבר" בה, נתונה בידי הסמכות הדתית שמקובלת על מאמיני הדת הזו. 2) ישנו גם עם יהודי, כשם שישנו עם צרפתי או איטלקי. כיצד מחליטים מיהו צרפתי, או מיהו איטלקי? אין הגדרה מדוייקת, אבל ניתן לחשוב על פרמטרים רבים שמשותפים לעמים בד"כ - כגון שפה, טריטוריה, ו"תרבות" מסויימת, ולרוב גם מוצא משותף. לא כל החברים בעם עונים לכל הקריטריונים, ולא לכל הקריטריונים חשיבות זהה - לכל עם יש את הדגשים הייחודיים לו - ולכן קשה מאוד לנסח הגדרה מדוייקת. לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר שאפשר למצוא היא מעט "מעגלית": איטלקי הוא מי שיתר האיטלקים בדרך-כלל מקבלים אותו כאיטלקי. זו אמנם הגדרה מעגלית, אבל היא לפחות מספיק טובה כדי שאם נדע מיהו איטלקי כיום, נדע איך להמשיך מכאן הלאה. לדעתי אותה הגדרה תופסת גם לגבי העם היהודי. הסמכות להחליט מי "מתקבל" לעם, אם כך, מסורה לדעתי בידי כלל החברים הנוכחיים בעם. 3) וכמובן ישנה הגדרה מטעם מדינת ישראל, שמעוניינת לקבוע מי רשאי "להצטרף" אליה. הסמכות לקבוע את ההגדרה הזאת היא בידי הרשות המחוקקת של המדינה. לדעתי, מטרת המחוקקים המקוריים של חוק השבות היתה לנסות להגדיר הגדרה שדומה לסעיף 2. הסתבר שקשה מאוד להגדיר את זה, ולכן לבסוף, אחרי תקופה שבה היתה הגדרה "פרוצה יותר לניצול", אימצו לבסוף את ההגדרה הדתית (סעיף 1). מה שמסבך את העניין, כמובן, הוא שגם העם וגם הדת נקראים באותו השם ("יהודי"), למרות שחלק גדול מהעם - ואולי אפילו רובו - אינו מקבל עליו את הסמכות הדתית ואת הגדרותיה (לא רק בתחום זה, אלא גם בתחומים אחרים), ותובע בצדק את זכותו להגדיר את יהדותו כדוגמת סעיף 2. מצד שני, הדת תובעת - וגם היא בצדק - את זכותה להגדיר את עצמה. וכך, שני גופים מגדירים שני דברים שונים ("בני העם היהודי" ו"בני הדת היהודית"), וקוראים להם באותו שם ("יהודים"). פעם, לפני קום המדינה, היה מקובל בידול מסויים. לשיוך הלאומי שימשה המילה "עברי", והיו הפגנות למען "מדינה עברית ועליה חופשית". אולי שווה לחזור לזה, למען הבהירות - והמדינה תוכל להחליט שלא מעניין אותה מיהו יהודי, אלא רק מיהו עברי.
