אז ככה
קודם כל, יכול להיות בהחלט שאני אקנה אלבומים של פינק פלויד, מאותם סיבות שציף נתנה- איכות צליל, תוספות אינפורמטיביות ועוד דברים שיש בדיסק אמיתי ואין בצרוב. בקשר לאיזון- אני מאוד אהבתי את המשפט של רוברט פריפ, מנהיגה של 'קינג קרימזון', שטען כי היחסים בין האומנים והקהל הפכו ל"ערפדיים" בתחילת-אמצע שנות השבעים. יחסים ערפדיים יש היום, למשל, במוזיקה המזרחית- הקהל משלם, והקהל יקבל את מה שהוא ירצה מהאומן- ללא כבוד, ללא סבלנות. אנחנו שילמנו- ואנחנו רוצים תמורה. האם פינק פלויד הם כאלה? כן. אני לא מצפה שלא יהיו כאלה. אבל שלא יצפו להערכה ממני. אם אני יגזים קצת, אז אפשר להגיד שמבחינתי יש שתי אפשרויות לתשלום- או כסף, או הערכה. אני לא יגיד לנהג 'אגד' תודה. הוא לא עשה לי טובה שהוא הסיע אותי, אני הרי שילמתי לו. אבל לחבר שלי, שמושיט לי יד כדי לעזור לי לקום, אני אגיד תודה. יש פה הגזמה- הרי חברי פינק פלויד לא יכולים ללכת למכולת עם הערכה, כך אומרת הקלישאה. אבל אפשר לעשות דברים בטוב טעם. אם wish you were here כבר לא רלוונטי, אז אל תשיר אותו. אפילו אם זה להיט, והקהל אוהב ("דיוויד, תעשה וויש, יאללה אל תהיה כבד- יאללה תעשה, תעשה. איזה כפרה"). אני לא חושב שכל העניין של המעבר מלהקה אספירמנטלית וצנועה למפלצת איצטדיונים לא הייתה בשליטתם. את זה אולי ציף תוכל להגיד. בקשר למחיר של אטום- בסדר, אז זה עולה רק 60, וגם זה רק בחלק מהמקומות, אבל מה עם כל הדיסקים והdvdים והאוספים והספרים והחולצות והצעיפים... להיות מעריץ 'אמיתי' של פינק פלויד עולה הרבה כסף. זה מזכיר לי את המצב בקבוצות הכדורגל הגדולות, בעיקר באנגליה. אם אתה רוצה להיות אוהד 'אמיתי' (עוד פעם המושג הזה- יציר של בעלי אינטרסים), אתה צריך לקנות מדי משחק ביתיים, מדי חוץ, צעיף ועוד ועוד המצאות- כל שנה אחד חדש, כי אם לא, אתה לא 'אמיתי'. בקיצור, אני חושב שהבנת את הטענה שלי. והשיקול שלי הוא כן החשיבות של קניית הדיסק, ולא רק הדיסק עצמו. בכך שאני קונה משהו, אני נותן הצהרה. אני מביע אמון בלהקה, מראה שייכות אליה. ושייכות זה גם הזדהות עם הלהקה. נכון, זה סוג של עיקרון (יש שיאמרו ילדותי וסתום). אני לא משלם למה שנוח לי וטוב לי, אלא גם רואה שזה לא מתנגש עם העקרונות שלי. זהו, זה בערך המחשבות שלי בעניין.
קודם כל, יכול להיות בהחלט שאני אקנה אלבומים של פינק פלויד, מאותם סיבות שציף נתנה- איכות צליל, תוספות אינפורמטיביות ועוד דברים שיש בדיסק אמיתי ואין בצרוב. בקשר לאיזון- אני מאוד אהבתי את המשפט של רוברט פריפ, מנהיגה של 'קינג קרימזון', שטען כי היחסים בין האומנים והקהל הפכו ל"ערפדיים" בתחילת-אמצע שנות השבעים. יחסים ערפדיים יש היום, למשל, במוזיקה המזרחית- הקהל משלם, והקהל יקבל את מה שהוא ירצה מהאומן- ללא כבוד, ללא סבלנות. אנחנו שילמנו- ואנחנו רוצים תמורה. האם פינק פלויד הם כאלה? כן. אני לא מצפה שלא יהיו כאלה. אבל שלא יצפו להערכה ממני. אם אני יגזים קצת, אז אפשר להגיד שמבחינתי יש שתי אפשרויות לתשלום- או כסף, או הערכה. אני לא יגיד לנהג 'אגד' תודה. הוא לא עשה לי טובה שהוא הסיע אותי, אני הרי שילמתי לו. אבל לחבר שלי, שמושיט לי יד כדי לעזור לי לקום, אני אגיד תודה. יש פה הגזמה- הרי חברי פינק פלויד לא יכולים ללכת למכולת עם הערכה, כך אומרת הקלישאה. אבל אפשר לעשות דברים בטוב טעם. אם wish you were here כבר לא רלוונטי, אז אל תשיר אותו. אפילו אם זה להיט, והקהל אוהב ("דיוויד, תעשה וויש, יאללה אל תהיה כבד- יאללה תעשה, תעשה. איזה כפרה"). אני לא חושב שכל העניין של המעבר מלהקה אספירמנטלית וצנועה למפלצת איצטדיונים לא הייתה בשליטתם. את זה אולי ציף תוכל להגיד. בקשר למחיר של אטום- בסדר, אז זה עולה רק 60, וגם זה רק בחלק מהמקומות, אבל מה עם כל הדיסקים והdvdים והאוספים והספרים והחולצות והצעיפים... להיות מעריץ 'אמיתי' של פינק פלויד עולה הרבה כסף. זה מזכיר לי את המצב בקבוצות הכדורגל הגדולות, בעיקר באנגליה. אם אתה רוצה להיות אוהד 'אמיתי' (עוד פעם המושג הזה- יציר של בעלי אינטרסים), אתה צריך לקנות מדי משחק ביתיים, מדי חוץ, צעיף ועוד ועוד המצאות- כל שנה אחד חדש, כי אם לא, אתה לא 'אמיתי'. בקיצור, אני חושב שהבנת את הטענה שלי. והשיקול שלי הוא כן החשיבות של קניית הדיסק, ולא רק הדיסק עצמו. בכך שאני קונה משהו, אני נותן הצהרה. אני מביע אמון בלהקה, מראה שייכות אליה. ושייכות זה גם הזדהות עם הלהקה. נכון, זה סוג של עיקרון (יש שיאמרו ילדותי וסתום). אני לא משלם למה שנוח לי וטוב לי, אלא גם רואה שזה לא מתנגש עם העקרונות שלי. זהו, זה בערך המחשבות שלי בעניין.
