למה?
כל מי שעבר משהו דומה למה שאת עברת שואל את אותה שאלה. אין עליה תשובה שאנו מסוגלים לקבל או לתפוס, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכאב האישי שלנו. השאלה שממנה אפשר להתקדם, לדעתי היא לא "למה"? אלא "מה עושים עם זה ואיך ממשיכים הלאה?" שאלה קשה כשלעצמה אבל משאירה פתח להתקדמות. כל עוד את מרגישה שלא בכית מספיק תבכי עוד. את תמיד תבכי את הילד/ילדה הזה/את בצורה כזו או אחרת (עם דמעות או בלי). הזמן מרפא? לעתים רחוקות הפצעים מגלידים? כן אבל לאט החיים ממשיכים? לא לכולם מי שמרפא זה אנחנו, הפצעים אכן יגלידו אבל צלקות תמיד יישארו ואם החיים ימשיכו או לא זה גם תלוי בנו. אלהים? כנראה שלו יש תכנית אחרת שאני לפחות לא מבין אותה לגמרי אבל באמונה האישית שלי אני בטוח שיום אחד (אולי אחרי שכבר לא אהיה כאן) אקבל תשובות על כל ה"למה" שיש לי. עד אז משתדל להודות על השמחה שיש, כשיש, ומה שאין אולי יהיה. במקרה שלנו הודינו על 16 שבועות של שמחה שלנו שנקטעה. אחר כך בכינו. אבל השמחה ההיא של 16 שבועות לא נמחקה מהדמעות שבאו אחר כך. כעסנו קצת ובכינו הרבה ואחר כך הדמעות נגמרו ובכינו על יבש ואחר כך הפסקנו לבכות בחוץ ובכינו קצת בפנים ואחר כך הפסקנו לבכות אמרנו לעצמנו שלא נוכל להבין אז הפסקנו לחטט ולחפור בענין אלא קיבלנו את הדין והמשכנו הלאה עם הזכרון ואחר כך נכנסנו למיטה וניסינו שוב ואחרי 8 חדשים וקצת קיבלנו מתנה נפלאה. אז אחרי שיהו-לקח (מסיבותיו הוא) יהונתן וזה שמו. גם שלגיה אכלה תפוח מורעל אבל בסוף גם היא ניצלה וחיה באושר ועושר. לא ככה?
כל מי שעבר משהו דומה למה שאת עברת שואל את אותה שאלה. אין עליה תשובה שאנו מסוגלים לקבל או לתפוס, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכאב האישי שלנו. השאלה שממנה אפשר להתקדם, לדעתי היא לא "למה"? אלא "מה עושים עם זה ואיך ממשיכים הלאה?" שאלה קשה כשלעצמה אבל משאירה פתח להתקדמות. כל עוד את מרגישה שלא בכית מספיק תבכי עוד. את תמיד תבכי את הילד/ילדה הזה/את בצורה כזו או אחרת (עם דמעות או בלי). הזמן מרפא? לעתים רחוקות הפצעים מגלידים? כן אבל לאט החיים ממשיכים? לא לכולם מי שמרפא זה אנחנו, הפצעים אכן יגלידו אבל צלקות תמיד יישארו ואם החיים ימשיכו או לא זה גם תלוי בנו. אלהים? כנראה שלו יש תכנית אחרת שאני לפחות לא מבין אותה לגמרי אבל באמונה האישית שלי אני בטוח שיום אחד (אולי אחרי שכבר לא אהיה כאן) אקבל תשובות על כל ה"למה" שיש לי. עד אז משתדל להודות על השמחה שיש, כשיש, ומה שאין אולי יהיה. במקרה שלנו הודינו על 16 שבועות של שמחה שלנו שנקטעה. אחר כך בכינו. אבל השמחה ההיא של 16 שבועות לא נמחקה מהדמעות שבאו אחר כך. כעסנו קצת ובכינו הרבה ואחר כך הדמעות נגמרו ובכינו על יבש ואחר כך הפסקנו לבכות בחוץ ובכינו קצת בפנים ואחר כך הפסקנו לבכות אמרנו לעצמנו שלא נוכל להבין אז הפסקנו לחטט ולחפור בענין אלא קיבלנו את הדין והמשכנו הלאה עם הזכרון ואחר כך נכנסנו למיטה וניסינו שוב ואחרי 8 חדשים וקצת קיבלנו מתנה נפלאה. אז אחרי שיהו-לקח (מסיבותיו הוא) יהונתן וזה שמו. גם שלגיה אכלה תפוח מורעל אבל בסוף גם היא ניצלה וחיה באושר ועושר. לא ככה?
