ובהמשך:
אני תמיד תמהה על כך שאנשים משכילים היודעים היכן הם חיים המביאים ילדים לעולם. פשוט לא מבינה. נכון, רבים מדברים על איזה צורך גופני. אבל מעבר לכך? אתן כמה דוגמאות: קרובת משפחה שלי. מורה. עברה סדרות של טיפולים עד שנכנסה להריון וילדה את בתה, כיום בת שנתיים. אותה קרובה יצאה ויוצאת נחרצות נגד מצב החינוך בארץ, חוסר הסולידריות החברתית, הבוטות והשטחיות בכל שטחי החיים, ובכל זאת הביאה ילדה והם עובדים על השני. היא לא מפסיקה לומר עד כמה היא מפחדת מהיום שבתה תיכנס למערכת החינוך, עד כמה זה נוראה שלה ולבעלה אין כמעט זמן לבלות עם הילדה, שאנחנו חיים במציאות כוחנית ואלימה, ששירותי הרפואה על הפנים, ועוד ועוד. ובכל זאת הם עובדים על ילד שני, תוך כדי שהיא אומרת ש"אוי רק המחשבה להביא עוד ילד לעולם המחריד הזה..." אני מביאה זאת לשם דוגמא. פשוט לא יכולה להבין איך אנשים היודעים לאיזה עולם ומציאות הם מביאים את הילדים, עושים זאת בכל זאת. לגבי הרצון להשאיר חותם - אמיר ניסח זאת יפה מאד. בעולם שבו ילדם יכול להיפגע באלפי דרכים. איזו הצדקה מלבד "אני רוצה ולא משנה לאיזה עולם אני מביא אותם"? לפעמים נראה לי שאנשים משקיעים יותר מחשבה וכובד ראש בבחירת צבע הספה לסלון.... פשוט נשגב מבינתי. בעולם שמה ששומר בו על ה"שלום היחסי" בו הוא כלי נשק גרעיניים, בעולם שמשאביו הולכם וכלים, במערכות חינוך ובריאות קורסות. בעולם שבו כל האלים גבר וכל השטחי נפוח. ובעולם שבו ההורים מודעים לכל זאת! ואחר כך קוראים לנו אגואיסטים.....