בישראל החוק דווקא יותר מחמיר בהרבה מובנים
(תיקון מס' 20) תשמ"ו-1986
144ב. (א) המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו - מאסר חמש שנים.
(ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.
פרסום מותר
(תיקון מס' 20) תשמ"ו-1986
144ג. (א) פרסום דין וחשבון נכון והוגן על מעשה כאמור בסעיף 144ב, לא יראוהו כעבירה על אותו סעיף, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות.
(ב) פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות.
 
גם הענישה יותר מחמירה, וגם לא צריך שדבר הפרסום סביר שיוביל להסתה, אלא מספיק שמטרתו הייתה להסית.
השאלה היא איך אוכפים את החוק בפועל. במקרה של תורת המלך, העליון קבע שקיימת עמימות מסוימת בספר, כך שלא ניתן לקבוע בוודאות שמדובר בהסתה לגזענות ולכן בג"צ בחר שלא להפוך את חוות הדעת של היועמ"ש (להבדיל ממה שפוליטיקאים מסוימים אומרים, בג"צ לא נוטה להתערב בשיקול הדעת של היועמ"ש סתם כי השופטים חולקים עליו).
יש לציין שהפס"ד המנחה הנושא הוא פס"ד אלבה, שגם הוא עוסק בהלכות הריגת גוי, שהסתיים דווקא בהרשעה (שם המדינה החליטה להעמיד את אלבה לדין).
 
אגב, יש גם איסור על התסה לדבר אלימות או טרור:
(תיקון מס' 66) תשס"ב-2002
144ד2. (א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.
(ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.
