אני לא מגביל שעות מסך
לא לילדתי ולא לאחיה, ובכלל לא שותף לכל הבכי והנהי הזה על הדור הזה שכל הזמן במסך ותמיד הייתה לי בעייה הם ההנחה שלפיה אנשים עזבו מגע פנים אל פנים לטובת המסכים,
כי לא, מעולם לא היה מגע כזה בכלל, אז יכול להיות שדווקא דרך קיום ממוסך יותר אנחנו מתקרבים לאפשרות של מגע פנים אל פנים מדוייק יותר,
ממלאים את הישיר בתוכן דרך העקיף,
ולא נראה לי שהעדפת הממוסך והמסך מעידה על חוסר אמפטיה או חוסר התעניינות באנושי אלא אין לי ספק שאפילו בדיוק להפך, זה מעיד על רגישות למרחק ונסיון לשם שינוי קצת יותר כנה ומכבד וקצת פחות מניפולטיבי לחצות את הגבולות בין האנשים.
וחושב שזה לא מקרי שאנשים כמוני למשל הצליחו למצוא לעצמם קיום קצת יותר סביר, גם כלכלית וגם אחרת, דווקא בגלל שהם נוטים למה שנחשב כממוסך יחסית לציפיות של הדורות הקודמים (לא משנה שכרונולוגית אני הכי זקן בפורום הזה, ובפער ענק) ,
ועכשיו ישבתי לקפה עם ילדתי והחברה הכי טובה שלה ונחשי מה, 2 ההורים שלה כוכבים במדעי המחשב, אז שוב, לדעתי זה לא מקרי.
כל זה לא שולל את העובדה שהילדה ספורטיבית להחריד, חורכת את כל המתקנים בגני השעשועים כמו כאילו הייתה סופר מן בקריז, ואין מצב שהיא תחמיץ הזדמנות לטפס ולקפוץ ולזרוק ולתפוס ולרקוד,
אלא מה, אין התניות אלא דיאלוג, אני לא מקציב לה זמן מסך (עניין שאין מורכב ממנו בכל רמה אפשרית) אלא מקיים איתה דיאלוג מתמיד, ומכל זווית אפשרית ובהזדמנויות שונות, על כמה זה טוב או רע לה ולמה, ושומע גם אותה לא פחות משאני שומע אותי, ושומע אותי דרכה.
וראיתי שהיא ממזגת, היא מחיה את זמן המסך למגרש המשחקים ולהפך, ולדעתי זה טוב, וככה צריך, ולי כזקן נורא לוקח לפעמים זמן לקלוט שכרגע היא בעצם בתפקיד של מישהו ממשחק מחשב או שהיא מיישמת חוקים שהיא למדה במשחקים במציאות האמיתית.
ומאז מתמיד לא הגבלתי ולא התניתי אותה, וראי זה פלא, הילדה כל הזמן אומרת לי אבא אל תקנה לי, לא רוצה ממתקים, לא רוצה גלידה, לא רוצה טלוויזיה, כי מצאה לבדה את הגבולות שלה, ונדמה לי שאנשים יתפלאו אבל ילדים יודעים למצוא את הגבולות הרבה יותר טוב מההורים, ופרי אסור זה פרי נחשק, שמשאיר תחושה של חוסר, ועודפים.
ילד מאוזן זה ילד שלא מציבים לו גבולות, חד משמעית,
התניה,
קודם תעשה כך ואחרי זה תקבל את זה,
זה הדבר הכי הכי הכי גרוע ונורא בעולם,
ביחוד לאוטיסט,