../images/Emo66.gif
אני נוקטת מספר דרכים, על פי מצב העניינים העומד לרשותי: אם יש לי זמן, או שאני פוגשת מתאמן במקום שמאפשר לי זמן הליכה ומחשבה, אז יש פעמים שאני מאפשרת לדברים לשקוע מעט, עוברת במחשבתי על האימונים הקודמים ולאט לאט מכניסה את עצמי למסלול האימון של המתאמן -ברצף וגם ברוח, יש פעמים שאני פשוט מתרכזת בלהרגיש את האויר או הרוח, מסתכלת על הצללים ומשחקי האור, אם אני בנסיעה אז הדברים החולפים בחלון, בקיצור נותנת למחשבות לטייל מעט במקומות שקטים ונעימים ורק לקראת ההגעה מכנסת אותן ואני כבר ב"מצב צבירה" שונה. אם יש לי פחות זמן, אני מנהלת את המעבר בצורה יותר מודעת ופחות "זרימתית" - וגם שם עובדים דברים שונים: יש פעמים שאני אומרת לעצמי די, צריך לעזוב וליישר מחשבות, אי אפשר להביא את האנרגיות האלה לאימון ואני שמה את הדברים בצד במחשבתי ואומרת לעצמי שאחזור אליהם אחר כך, יש פעמים שאני לוקחת נשימה עמוקה, מעלה חיוך, ו-נכנסת (לחדר, למפגש, לאימון), ויש פעמים שאני מחפשת מחשבה שמחה/בדיחה/סיפור משעשע כדי לשבור את הרצף ו"לנקות את השולחן" יש פעמים שהחיים עצמם עוזרים - משפחה, לקוח/ה, עמית/ה או חבר/ה מתקשרים (יחי הסלולרי
) והשיחה איתם, גם אם קצרה, עוזרת לעשות את המעבר. יש פעמים שלא מצליח, ואז אני משתמשת בחילופי הדברים של התחלת האימון כדי להכנס לתוכו גם אני, יש פעמים שזה הולך יותר טוב ויש פעמים שפחות. ואז אני מתנצלת שאני לא הייתי מרוכזת וממשיכה משם, עד כעשיו זה עבד יפה, ופשוט חזרנו על אותה נקודה והמשכנו. נראה לי שאם זה לא משהו שחוזר על עצמו, המתאמנים לא יקבלו זאת בעין רעה. גם הם יודעים (או כדאי שידעו) שגם אנחנו בני אדם ולא מכשפים
מסתבר שחלק מאלה דומה לדברים שנאמרו, ויש גם תובנה חשובה בהבנה שתשומת הלב לעצם העניין משמעותית ומועילה. מתוך מה שלא הכרתי מצאו חן בעיני ההצעות להתחבר לסקרנות, המחשבה "זה לא אני זה הוא", הסליחה (וואללה). את עניין המנטרות אני עוד צריכה פעם לראות
זו גם ההזדמנות לומר תודה לכולם על דיון פורה ומעניין