להבנתי היא מחפשת חברים קרובים לדעותיה סביר בדמוקרטיה
ההתבדלות מרצון של המזרחי צמחה אצלו כתמונת מראה. אפשר לשחזרה בתסריט כדלקמן: המזרחי מביט על עצמו במראה ורואה קלישאה, כפי שזו עוצבה בתודעה הישראלית. זוהי דמות קריקטורלית, רוויה דעות קדומות. מכיוון שהמזרחי המצוי לא תמיד מומחה בתרבות ארצות ערב, הוא מקבל באין ברירה את בבואתו שבמראה ומשוכנע שהיא תואמת את המציאות. כך נוצרה בתודעתו הקביעה שעליה גדל: נכסי צאן ברזל של התרבות האנושית מצויים כולם אצל האשכנזי ממזרח אירופה, ודלות תרבותית היא נחלתו של כל מהגר מארץ ערבית. מכיוון שאין בידי המזרחי כלים לשנות סכמה פשטנית זו, לא נותר לו אלא לקחת את כל הקלישאות והסטריאוטיפים, לנופף בהם ולומר: כן, כאלה אנחנו, ואנחנו גאים בעצמנו. זהו פעלול מתוחכם שלפעמים מצליח להפוך את החיסרון ליתרון.
כך נוצר נרטיב שבו נהפכים הערסים והפריחות לאליטות. אם כך הדבר, אומר המזרחי, כולנו מנשקי מזוזות, כולנו מאמינים בלחשים ובקמעות, זאת מורשת אבותינו. ״הזמר המזרחי״ הוא יצירה תרבותית גבוהה, בטהובן והמוסיקה הקלאסית לא שייכים לנו. במקום נתן זך, יורם קניוק ויהושע סובול ניצור את "ערס פואטיקה". גיבורי התרבות שלנו הם עובדיה יוסף, הבאבא סאלי, הרב יאשיהו פינטו והרנטגן. בתגובה לדברי יאיר גרבוז על הקמעות נתמוך במפלגתו החרדית של אריה מכלוף דרעי, נהפוך ל״שקופים״, נתבל את שפתנו בצ׳פחות ובפדיחות, נזהה את עצמנו ב"זגורי אימפריה" ונציע להציג את דיוקנה של זמרת חתונות על שטר של 200 שקל. הקערה נהפכה על פיה. הישגי התרבות האנושית הפכו למושא ללעג והתת־תרבות עלתה לדרגה גבוהה.
בניגוד לפנתרים השחורים, שנאבקו על פתרון בעיות חברתיות והתמקדו פחות בעדתיות, קשה למצוא בקרב מנהיגי ״המזרחים המקצועיים״ מי שיטען שסבל מקיפוח אישי. חלקם הגיעו להישגים מרשימים מבחינת השכלתם ומעמדם החברתי־הכלכלי שפיר. מי שיחפש אצלם מצוקה לא ימצא אותה. האם עלינו לחפש טראומה אצל הוריהם שחוו קשיי הגירה? מהגרים ללא ספק חווים טראומות, אבל לרוב דור ההורים שלהם קיבל בהכנעה מוגזמת את קשיי קליטתו, היה טרוד בפרנסה ולא התפנה למחות על קיפוחו. רובו מגלה היום שביעות רצון מפתיעה ופטריוטיות מוקצנת. לאן נעלמה הטראומה? להערכתי, השכנוע העצמי שמניע את ״המזרחי המקצועי״ נובע מהתופעה של ״טראומה רטרואקטיבית״ על ההשפלה שהיו אמורים לחוות הוריו. אלא שזו ״טראומה אידיאולוגית מדומיינת״, טראומה קולקטיבית ולא אינדיווידואלית, שרק לעתים רחוקות שותף לה דור ההורים.
עם זאת, אין להתעלם משום טראומה, יהיה מקורה אשר יהיה. דחיית הישראליות בידי ישראלים אינה תופעה חדשה. הטענה שלא קיימת תרבות ישראלית אינה מצריכה הוכחה בעיני מי שחש שהוא נדחק ממנה. בדומה לכך, הטענה שקיימת יצירה ישראלית מפוארת לא משנה את עמדתו של מי שסבור שהישראליות היא יצירה מלאכותית לעומת מסורת האבות בנכר. משנות ה–80 והלאה אפשר להבחין בתופעה של אסקפיזם בקרב האינטליגנציה המקומית, שנקעה נפשה מן הכיבוש וחיפשה מקלט אינטלקטואלי ביהדות. לא בדת היהודית, אלא ביהדות האירופית של ולטר בנימין, פאול צלאן, ז׳אק דרידה ועמנואל לוינס. כמוהם ״המזרחי המקצועי״, שהרגיש שהישראליות מתעלמת ממנו, נתלה נואשות במזרח דמיוני. למרבה האירוניה, התרבות הלא מערבית זרה למזרחי, ואין הוא מכיר אלא אספקטים פולקלוריסטיים שטחיים שלה. המזרחי מתעלם מן העובדה שהאשכנזי בז למאפייניו העדתיים־הקהילתיים. נתקשה למצוא תביעה לזהות אשכנזית דוגמת התביעה האגרסיבית למזרחיות. לא אתפלא אם המזרחיות החדשה לא תצמיח בדלנות אשכנזית מקבילה.
לצד המזרחיות המיליטנטית מתגלה תופעת ״הישראלי המתרפס״. זהו המשכיל קל הדעת, שאינו ממוצא מזרחי, שמצפונו מציק לו והוא ממהר לתמוך בכל עמדה גזענית של המזרחי, מחשש שיואשם בחוסר נאורות. הוא הראשון לגנות את הביקורת הנאורה של גרבוז או של ענת וקסמן ויסתייג מדברי אחינועם ניני על נלעגות השירים המזרחיים. לא פעם אמר לי חבר, לא ממוצא מזרחי: אתה יכול להרשות לעצמך לגנות את גזענות המזרחים. אבל אם נעיז אנחנו לעשות זאת, נצטייר כאשכנזים מתנשאים שמתעלמים מסבלו של האחר.
בזכות ״הישראלי המתרפס״ האתנוצנטריות המזרחית תופסת תאוצה. יותר ויותר כותבים מגלים סלחנות כלפי ביטויים גזעניים. מורעלי המזרחיות אינם יכולים לנסח משפט בלי לתבל אותו בצירוף המלים ״הגמוניה אשכנזית״, לצורך או שלא לצורך. בשנות ה–70 קבוצות קיצוניות ביקשו לתקן את העולם בשכנוע עצמי מוקצן. למרבה הפרדוקס, אידיאליסטים בגרמניה ובאיטליה שנאו את החברה שרצו לתקן ורצחו אנשים כדי להילחם באי־צדק. ראוי לשאול אם אי־צדק מצדיק שנאה לאשכנזי, אם אפליה מצדיקה גזענות, אם תחושת קיפוח מצדיקה סגרגציה אתנית, אם תסביך נחיתות מצדיק הטפה לתת־תרבות, אם פרישה מן הישראליות היא הפתרון הנאות לפגמים בחברה.
בתקופה שבה רגיונליזם וגלובליזציה דרים בכפיפה אחת, מדינות העולם הנאור מבססות את זהותן הלאומית על האזרחות. הן אוסרות כל אזכור של מוצא אתני או דתי של הפרט, בכל מסמך רשמי או ציבורי. הלאום הוא האזרחות. תעיזו לומר בצרפת לצעירה בשם יסמינה שהיא ערבייה והיא תאשים אותכם בגזענות. היא צרפתייה כמו כולם. מוצא הוריה או דתה אינם רלוונטיים לזהותה האזרחית. מסיבה זאת לא ידוע כמה מוסלמים חיים כיום בצרפת. בישראל המצב הפוך. תארו לעצמכם צעיר שחום עור המפגין נגד קיפוחו כישראלי, אבל התקשורת מתעקשת לדווח עליו כאתיופי. הרגרסיה המזרחית מטיפה לזהות עדתית ארכאית כתחליף לזהות אזרחית. האובססיה לאתנוצנטריזם מזרחי מובילה בהכרח לסגרגציה ולאפרטהייד. אין להקל ראש בתופעה: האידיאולוגיה המזרחית יצרה ״תורת גזע ישראלית״ המתעלמת מדעותיו של הפרט או ממעשיו, מתוך אקסיומה שלפיה קיים אנטגוניזם אינהרנטי בין אשכנזים, באשר הם אשכנזים, לבין מזרחים עשוקים. כתוצאה מכך המזרחי המקצועי דורש הטבות מן המדינה לא כישראלי, אלא על פי המוצא האתני, תוך שימוש בסחטנות רגשית. לא הכישורים קובעים, אלא העמדה שלפיה המזרחי הוא קורבנו של ההגמון האשכנזי. אפשר אפילו לקבל שדרישה זו כלל לא פסולה. מקורה ברעיון של אפליה מתקנת, אבל שימוש מוצהר בה מנציח בהכרח סטיגמות. לאמיתו של דבר אין צורך באפליה מתקנת. די לסלק את האפליה הקיימת, שמקורה בבורות ובדעות קדומות. בעולם של אימפריות רב־לאומיות, גלובליזציה רב־אתנית ושאיפה להומניזם כלל־עולמי, תופעת ״המזרחים המקצועיים״ היא צרימה מצערת בחברה הישראלית.
הכותב מזרחי
ד"ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר בין השאר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו
